ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

מדינה יהודית – ערכים שהופכים למדינה

פרשה ומימושה – אמור -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

בתוך פרשת המועדים מוזכרת גם מצוות ספירת העומר המחברת בין פסח לשבועות: "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום וגו'" (ויקרא כג טו). ימי הספירה הם כ'חול המועד' המחבר את פסח ושבועות למועד אחד, בדומה לחול המועד סוכות: "וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם וכו', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום, שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה וכו', ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, וכו'" (רמב"ן ויקרא כג לו). מצוות הספירה נועדה לחבר בין פסח לשבועות - שני אירועים מכוננים בהיווצרות של עם ישראל: יציאת מצרים ומתן תורה. הם קשורים זה בזה משום שמתן תורה היתה התכלית של יציאת מצרים: "משרשי המצוה (ספירת העומר א.ש.) על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, וכו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה" (החינוך - מצוה שו). היציאה מעבדות לחרות פיזית לעצמאות מדינית, קשורה למתן תורה שבו התגבשה הזהות הרוחנית העצמית של עם ישראל, וצביונו התרבותי היחודי, שהפך אותו לבן חורין גם מבחינה רוחנית: "הקנין של יציאת מצרים הוא קנין האופי העצמי שבחירות האומה, העמדה על התכונה הנשמתית, מחופשה מכל מועקת זרים, והתכונה של מתן תורה הלא היא אותו האור האלהי שראוי להקלט רק [בהיות] (העצמית) [העצמות] הישראלית כבר משוכללה ומוצאה לאור. החודש האמצעי, ירח זיו, הוא אשר קלט בו את ההכשר המורכב של [העצמות] הטפוסית הישראלית והקליטה העליונה של אור התורה שהוכשרו עי"ז, ומתוך אופיו המיוחד וכו'(עין אי"ה שבת פז ב אות נה).

בספירת העומר יש מסר לדורות שבעם ישראל החרות המדינית והחרות הרוחנית תרבותית הם שני צדדים של אותה מטבע הנצרכים זה לזה. אין חרות רוחנית ללא חרות פיזית. שעבוד לעם זר משעבד גם לתפיסותיו הרוחניות. גם החרות המדינית אינה שלימה ללא צביון עצמי רוחני. שכן בעם ישראל המוטיבציה לבנות את המסגרת המדינית נובעת מהאידיאלים והערכים הרוחניים היחודיים שלו. המסגרת המדינית מבקשת להגשים אותה בצורתה ובאופן התנהלותה.  

זהו גם מהות הקשר בין יום עצמאות ויום ירושלים. יום העצמאות מבטא את הקמת המדינה ויצירת המסגרת המדינית הריבונית. יום ירושלים מבטא את השיבה לירושלים השלמה ולערכים הרוחניים של הקודש שהיא מייצגת, ערכים שנובעים מהמסורת היהודית ששורשה בדת היהודית.

במערכת הבחירות האחרונה עלתה לדיון בצורה חריפה סוגיית 'הפרדת הדת מהמדינה'. כמו בסוגיות דומות אופן הצגת השאלה מכתיב את העמדות שיבואו לידי ביטוי במהלך הדיון. הכותרת 'הפרדת הדת מהמדינה' מעידה על זיקתו לדיון שהתקיים לפני כמאתיים שנה: "Separation of Church and State" (הפרדה בין הכנסייה והמדינה - מיוחסת לפילוסוף האנגלי ג'ון לוק). כהתקוממות נגד שליטת הכנסיה הנוצרית במדינה ובחוקיה. מודל המדינה היהודית שונה בצורה מהותית. המדינה המערבית במהותה היא מדינה ככל המדינות שהוקמה כדי להיות מסגרת שתשרת את אזרחיה ותספק את צרכיהם החברתיים הכלכליים התרבותיים והבטחוניים. החוקים של מדינה שכזו אמורים לאפשר זאת ולהתבסס על נסיון ההתנהלות והפרקטיקה, ולהקבע ע"י נבחרי  הציבור ונציגיו. הכנסיה כפתה את עצמה על המדינה כגוף שלטוני שיכתיב את חוקיה. לעומת זאת 'מדינה יהודית' היא מודל ייחודי. היא הוקמה משום שהעם היהודי ביקש להקים לעצמו מסגרת מדינית ריבונית שמסגרתה וחוקיה ישקפו את ערכיו הרוחניים והתרבותיים של העם היהודי שמקורם בדת היהודית. על כן גם אם ניתן וראוי לדון מהם ערכים אלה, לא ניתן להפריד ביניהם ובין המדינה שכן אז תאבד המדינה היהודית את צביונה היחודי. אדרבא יש לחזק את הזיקה ביניהם כדי שמדינת ישראל תהיה מדינת מופת ערכית ומוסרית ברוח היהדות.

העיתוי המובחר והנבחר

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  אמור – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

בשלהי הפרשה עוסקת התורה במצוות המועדים: "וידבר ד' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: מועדי ד' אשר תקראו א(ו)תם מקראי קודש אלה הם מועדי וגו'. אלה מועדי ד' מקראי קודש אשר תקראו א(ו)תם במועדם" (ויקרא כג א-ג).

מצוות המועדים מופיעה בכמה מקומות בתורה אולם בפרשתנו היא מופיעה בצורה מיוחדת: "בשלושה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כהנים (ספר ויקרא בפרשת אמור) - מפני סדרן. בחומש הפקודים (בספר במדבר פרשת פנחס) - מפני קרבן (ציון הקרבנות המיוחדים המוקרבים במועדים). במשנה תורה (ספר דברים פרשת ראה) - מפני העיבור (עיבור השנה כדי שפסח יחול באביב וסוכות בזמן האסיף)." (ספרי דברים ראה קכז). בכל שאר המקומות בתורה המועדים מוזכרים בצורה חלקית ואצלנו בפרשה מוזכרים כל המועדים כ'סדרן'; במעגל שנתי כולל וסָדוּר לפי תאריכיהם; השבת, שלושת הרגלים, והימים הנוראים המשולבים בתוכם.

הציווי בפרשתנו כולל את המתח שבין שני הממדים של קדושת הזמנים. מצד אחד העיתוי של המועדים, הוא 'במועדם', במועד 'מובחר' אשר נבחר ונקבע ע"י הקב"ה על פי ערכו האוביקטיבי. מבחינה זו יש התאמה בין אופיו של הזמן לבין המועד שנקבע בו עפ"י התורה (עפ"י רמח"ל דרך ד' חלק ד' פרק ז-ח). ומצד שני העיתוי של המועדים תלוי באופן מוחלט בבחירה ובקביעה של עם ישראל, כתוצאה מקידוש החודש: 'אשר תקראו אתם' (הכתיב ללא וא"ו). מכאן למדו חז"ל: "קידשוהו אנוסים או שוגגין או מוטעים מנין שהוא מקודש? תלמוד לומר: 'אשר תקראו א(ו)תם במועדם 'אתם' אפילו מוטעין 'אתם' אפילו אנוסין! אם קריתם אתם מועדי ואם לאו אינן מועדי!" (ספרא אמור פרק י ג). קידוש החודש תלוי באופן בלעדי בעם ישראל עד כדי כך שגם אם קידשוהו שלא בזמנו בטעות או אף במזיד המועדים יחולו על פי קביעתם.

השילוב שבין שני הממדים הוא בכך שבחירת וקביעת העיתוי ע"י עם ישראל אינה אמורה להיות בחירה שרירותית – כקביעת 'סיבה למסיבה', על המועדים לחול 'במועדם' – בעיתוי המובחר האובייקטיבי שנקבע ע"י הקב"ה. מתבקשת התאמה בין העיתוי ה'מובחר' מצד עצמו בשל הבחירה האלקית, ובין העיתוי הנבחר ע"י עם ישראל: "לא מועיל קריאת בית דין למטה אלא במועדם למעלה. ואינו מועיל קביעת בית דין אלא בקביעות החודש או העיבור. ובזה האל גומר על ידם. אבל עצם המועד אינו תלוי בבית דין לקרוא ביום אחר או בחדש אחר כמו שעשה ירבעם" (העמק דבר  ויקרא כג ד).  

מצוות המועדים קשורה למושג ה'זמן'; הפיזיקאלי והפילוסופי. ה'זמן' הוא אחד מהממדים הנבראים של המציאות המוגבלת (כצד השני של ה'מקום'). הזמן אינו שקוף – ולא גורם טכני שנמדד מבחוץ. המהות שלו נמצאת ביסוד המציאות (עפ"י 'עולת ראיה' ח"ב – 'הגדה של פסח' - 'קדש').

הזיקה שבין הזמן לבין התורה באה לידי ביטוי בין היתר גם בקטגוריה מיוחדת של 'מצוות עשה שהזמן גרמן' (משנה קידושין א ז). מצוות עשה שחיובן תלוי בחלות של זמנים מסוימים, שעצם קיומם מצריך את קיום המצוות הללו בזמנים מוגדרים.

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים לעסוק במשמעות של הזמן בעולם הבחירה ובתהליכיה.

כל מה שמתרחש בעולם נמצא תחת מערכת הזמן. גם עולם הבחירה האנושית נמצא תחת מערכת הזמן. העיתוי המתאים לכל דבר נקבע ע"י הקב"ה ביסוד המציאות: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים: עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע. עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד, עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, עת לחבוק ועת לרחק מחבק, עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום" (קהלת ג א-ח). "כי לכל דבר יש זמן קבוע מתי יהיה" (רש"י שם ג א). "רצונו לומר כל מאורע שבעולם אינה באה מצד המקרה אלא הכל הוגבל מהקב"ה מתחילת חידושו שבזמן זה וזה יהיו מקריו ומאורעותיו כזה וכזה, ולכל זמן יש טעם בדבר מפני מה לא היה קודם או אח"כ" (תורה תמימה – ביאורים קהלת ג א).

סוד הבחירה האנושית של העיתוי המשולם היא איתור העיתוי המובחר והמתאים ביותר מצד עצמו, עיתוי שבו נשלמים מירב התנאים שנדרשים להצלחת הדבר אותו מבקשים לבחור ולבצע. אמנם העיתוי המתאים לכל דבר נקבע מצד ההנהגה האלקית. אולם הדבר עומד תחת בחירתו של האדם להתאים עד כמה שניתן, את העיתוי לזמן המתאים לו, כאשר בשלו התנאים להצלחתו, בבחינת: "דבר בעתו מה טוב" (משלי טו כג). דבר שאינו בעתו לא יצלח. חשיבות העיתוי הנכון הוא בין אם הוקדם לזמנו, ובין אם דוחים ומאחרים אותו ומחמיצים את השעה המתאימה.

עצם הבחירות וההחלטות קשורות ביסודן למערכת הזמן. חוץ מתוכן ההחלטה והבחירה מה ואיך לעשות והאם לעשותו, חשוב גם העיתוי של ההחלטה עצמה. במיוחד כאשר נמצאים בצמתי דרכים ובשלבים גורליים בחיים. דחיית הבחירות וההחלטות עלולות להחמיץ את השעה. ואז גם אם ההחלטה והבחירה תהיה נכונה, אם היא מאוחרות היא כבר אינה אפקטיבית ולא תצליח להשיג את יעדה כיון שיש פעמים ש'הסוסים כבר ברחו מהאורווה'. בבוא העת להחלטה נדרשת הכרעה. לעיתים היא קשה משום שיש הכרעות בדברים שהיתרונות והחסרונות אינם מובהקים דיים. או שההשפעה של ההחלטה הינה גורלית, והיא מרתיעה את הבוחר המחליט. במקרים כאלה קיימת נטיה לדחות את ההחלטה ואז מוחמץ העיתוי.

מחקרים רבים ומאמרים רבים נכתבו על בני דור ה-  Y שמתקשים בקבלת החלטות וקבלת אחריות. בדור זה גם קיימות אפשרויות רבות ושונות בכל תחום המקשות את הבחירה. קושי זה גורם לדחיינות ולהיסוס בהכרעות ובהחלטות. לכן יש מקום להדגיש את מרכיב העיתוי של ההחלטות והבחירות.

 

בלב פרשתנו, פרשת אמור, מובאת פרשת המועדים. "וידבר ד' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ד' אשר תקראו אתם מקראי קודש אלה הם מועדי". (ויקרא כג א) ה'מועד' הראשון הוא השבת. מצות המועדים הוזכרה כבר בצורה חלקית בספר שמות (כג, יד ואילך; לד, יח ואילך) ועוד תוזכר בספר במדבר ובספר דברים.

 

 

חכמים פענחו עבורנו את מטרת החזרות על פרשת המועדים (ספרי דברים - ראה קכז): "בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות ב'תורת כהנים' (בפרשתנו שבספר ויקרא) מפני סדרן. בחומש הפקודים (במדבר כ"ח-כ"ט) מפני קרבן (פירוט קרבנות החגים, ובכללם גם התמיד, שבת וראשי חודשים). במשנה תורה (דברים ט"ז) מפני העיבור (כדי שהמועדים יצאו בעונתם)". מכאן שפרשתנו "באה לקבוע את סדרן של המועדות במחזור השנתי". (רש"ר הירש כאן א). עיקר החידוש שבה הוא סדר המועדים בלוח השנה והצגתם כמקשה אחת מחזורית, ובכלל זה השבת. אגב כך היא מוסיפה את הזמן ואת הדינים של חג השבועות וחג הסוכות, וכוללת, לראשונה, בתוך פרשת המועדים, גם את ראש השנה ויום הכיפורים.

מה ניתן ללמוד מכך? ו"מה ענין שבת אצל מועדות?" (רש"י כאן ג)?

נראה כי ביסוד תורת המועדים נמצא רעיון אסטרטגי קיומי שהוא מסודות הקיום הרוחניים הנצחיים של עם ישראל.

עם ישראל ותורתו שונה מכל העמים. ביסוד תורתו ואמונתו עומדת המטרה לשלב בין העולמות, שהתורה תהיה בחיי המעשה, ולא מתוך בריחה מהחיים. אולם התורה והרוח באים מעולם עליון של קדושה וערכים עליונים, והם שונים ומנוגדים ביסודם, לחיי המעשה, המתנהלים בעולם של צרכים ואינטרסים קיומיים. הניגוד בין העולמות יוצר מתח והתגוששות תמידית כשאחד מנסה לגבור על השני. התורה מטילה עלינו חובה לשלב בין שני העולמות ע"י המצוות – שיש בהן מרכיב רוחני ומרכיב מעשי, מתוך החיים בעולם המעשה. אולם ההתחככות עם עולם המעשה מציב בפנינו אתגר מורכב, המחייב אסטרטגיה של העצמה שיטתית ומחזורית של העולם הרוחני, ומונעת מעולם המעשה לשחוק את העולם הרוחני.

ריה"ל (כוזרי ג ח) מצביע על ארבעה מעגלים מחזוריים שבאמצעותם התורה מעצימה את הכוחות הרוחניים ומונעת שחיקה: המעגל היומי, השבועי, החודשי, והשנתי. במעגל היומי ישנן שלוש תפילות שמחלקות את היום, יוצרות פסק זמן, בעולם המעשה, ומעצימה את הרוחניות לקראת הפרק הבא: "ככל אשר תתרחק שעת התפלה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה וכו'. אך בשעת התפלה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתים ומכין אותה לקראת העתיד". (כמובן שגם חובת קביעות העיתים לתורה מידי יום, מעצימה את הרוח). במעגל שבועי - השבת: "אמנם על אף הסדר הזה אי אפשר שיעבר שבוע בלא שיתקלקלו הגוף והנפש כי במשך ימות השבוע מצטברים מותרות עוכרים שלא יתכן לצרפם ולבערם כי אם על ידי התמדה בעבודת ה' במשך יום תמים נוסף על מנוחת הגוף ככה ממלא הגוף בשבת את אשר אבד לו בששת הימים ויתכונן לקראת העתיד והנפש אף היא זוכרת ביום זה מה שאבד לה מתוך שעסקה בצרכי הגוף ביום זה היא כאלו מתרפאת ומחלימה מחלי שהיה לה ומצטידת בכחות שידחו מעליה את החלי הזה לעתיד". במעגל החודשי – ראשי חודשים: "ושוב מתעתד החסיד לקראת הרפואה החדשית בראש חדש שהוא זמן כפרה לכל תולדותם כלומר לתולדות החדשים והתולדות הללו הן מאורעות הימים". ובמעגל השנתי – המועדים: "ושוב יתעתד לקראת שלש רגלים". השיא של מעגל המועדים הוא יום הכיפורים: "ולבסוף לקראת יום הצום הנכבד ביום זה יטהר מכל חטא שחטא בעבר ובו ישלים את אשר החסיר בשבתות ובראשי החדשים ביום זה תטהר הנפש מכל בלבולי הסברה הכחות הכעסניים והכחות המתאוים ותשוב בתשובה שלמה מלחזקם במחשבה או במעשה וכו'. והנה צום היום הזה עושה את החסיד דומה כמעט למלאכים שכן עובר עליו היום בענוה ובכניעה בעמידה ובהשתחויה בשבוח ובהודאה וכל כחותיו הגופניים צמים מן הצרכים הטבעיים וטרודים בטרדה של מצוה לבד כאלו לא היה בו טבע בהמי כלל".

מערכת הזמן (מועדים) המחזורית מחוללת מצוות "שהזמן גרמן", ויוצרות מערך אסטרטגי שלם של העצמה וחיזוק רוחני בתוך עולם המעשה. אולם העצמת הרוח אינה רק משמרת את הרוח אלא אף מחזקת באמצעותו את המוטיבציה הטהורה לפיתוח עולם המעשה. אולי בכך מתבאר מאמרם: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה". (ירושלמי שבת טו ג). לא רק במובן של הלימוד בפועל אלא גם במובן של קיום התורה והרוח ע"י מהות המועדים ופסק הזמן בעולם החולין. 

גם 'אחד העם' הבחין בכך: "אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר את ערך השבת… מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן - אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים - לצייר לו מציאות של עם ישראל בלי "שבת מלכתא". אפשר לומר בלי שום הַפְרָזָה, כי יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת אותם ולולי היא, שהחזירה להם את "נשמתם" וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו הַתְלָאוֹת של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לַדְיוֹטָה התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית. ועל כן בוודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש את כל הדר הקדושה ההיסטורית… [של] "מתנה טובה" זו. ("השלח" סיון תרנ״ח)

 

 

 

המורשת של רבי עקיבא – ערך מסירות הנפש על הוראת התורה.

פרשת אמור

פרשת אמור מזכירה את מצוות ספירת העומר ונקראת במהלכה. בימי הספירה אנו אבלים על תלמידי רבי עקיבא ומזכירים גם את מות רבי עקיבא עצמו. רבי עקיבא ואשתו רחל הם סמל למסירות הנפש על לימוד התורה. בגיל ארבעים הוא מתחיל ללמוד תורה מא'-ב'. התמדתו בלימוד עשרים וארבע שנים, בתמיכה מוחלטת של אשתו, מביאה אותו לגדול בתורה, ולגדל דור של עשרים וארבע אלף תלמידים (נדרים דף נ/א).

 

אולם רבי עקיבא הוא גם סמל של מסירות הנפש על הוראת התורה לרבים. גם כאשר גוזרת המלכות הרומאית, על לימוד התורה. רבי עקיבא ממשיך להקהיל קהילות וללמד תורה בגלוי, ברבים. פפוס בן יהודה מזהיר אותו, שיחדול כדי שלא יפגע, אבל רבי עקיבא עונה לו במשל המפורסם של השועל והדגים (ברכות סא/ב). על ערך ההוראה של התורה ברבים. אף שבאופן עקרוני ניתן ללמוד תורה כפרטים, בהיחבא, אולם הערך של הוראת התורה הוא חשוב ביותר. בלעדיו הרי זה כדגים המוצאים מן המים. רבי עקיבא אכן נתפס והוצא להורג על שלימד תורה!

 

מצוות תלמוד תורה של כל יהודי כוללת: ללמוד וללמד (רמב"ם סהמ"צ יא). משום מה מקובל לחשוב שהחובה ללמד מוטלת רק על רבנים. זוהי טעות! כל אחד חייב ללמד תורה!, על פי מה שהוא יודע, אפילו מעט, ועל פי הצורך במקומו. אפילו אם לשם כך הוא צריך לוותר. חז"ל מגנים את:"הלומד תורה ואינו מלמדה - זה הוא דבר ה' בזה".(סנהדרין צט/א)

על כן אנו מתפללים, כולנו מידי יום שנזכה "לְהָבִין וּלְהַשְֹכִּיל. לִשְׁמֹעַ. לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמֹר וְלַעֲשֹוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה".

 

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון