ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

אסטרטגית היציאה תמימות - לא פחות ולא יותר

הפרשה בחיי המעשה – פרשת שמיני -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

מי שהיה שותף לתרגילים גדולים בצבא ודאי שם לב לכך שברגע שמתחילים לדבר על 'תמונת הסיום' של התרגיל למעשה הוא כבר הסתיים בפועל למרות שתוכנן להמשך עוד יום לפחות. גם אם לא הוכרז על כך באופן רשמי, היחידות מתחילות לעשות סיכומים פנימיים והפקת לקחים, ויש גם כאלה שגם מרחיקים לכת ומפסיקים לתרגל.

מהרגע שהתחילו לדבר על 'אסטרטגית היציאה' נמצאו כאלה שעבורם משבר מגפת הקורונה הסתיים, ומשמעת הבידוד המרחק וההתקהלות התרופפה. נותר רק להביע תקוה שצפירת הארגעה לא באה מוקדם מידי. ושלא חלילה יקרה לנו כמו בסינגפור יפן ודרום קוריאה, שחוו התפרצות חוזרת, שאילצה אותם לחזור למדיניות הסגר. בכל מקרה, גם אם לא הוכרז על כך באופן רשמי, התחיל שלב ה'סיכומים'.

אז איך זה קשור לפרשת שמיני ותקופת ספירת העומר שאנחנו כבר בעיצומה?

הטרגדיה של מות שני בני אהרון תופסת מקום מרכזי בפרשה ותלווה אותנו עד פרשת 'אחרי מות'.

מה היה חטאם שבעטיו מתו? "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא ציוה אותם" (ויקרא י א). נדב ואביהו היו קדושי עליון כמבואר בזוהר: " נדב ואביהוא וכר הני תרי לא אשתכחו כוותיהו בישראל״ (זוהר ח״ג ע ב). מעלתם הגיע לכדי כך שמשה רבנו אמר עליהם שהם גדולים יותר ממנו ומאהרון הכהן: "הוא אשר אמר ד' בקרובי אקדש – אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך!" (רש"י שם פס' ג' עפ"י תו"כ וויק"ר).

גדולים אלה דווקא גדולתם גרמה לחטאם: "'ויקחו בני אהרן' - אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (ספרא ויקרא כד). מתום אהבתם לקב"ה באו 'להוסיף' אהבה על אהבה, אולם היה זה בדרך של "כל המוסיף גורע", של הקרבת 'אש זרה אשר לא ציוה אותם'. ללמדך שפעמים שמתוך גדלות הנפש וכוונה טובה ואף מתוך אהבה באים להוסיף ולהועיל ונמצאים גורעים ומקלקלים.

המדרש שם גם מותח עליהם ביקורת. שכן בטרם הקריבו את האש, יכלו להיוועץ במשה ואהרון: "'נדב ואביהוא' – לא נטלו עצה ממשה. 'איש מחתתו' – מעצמם יצאו ולא נטלו עצה זה מזה" (ספרא שם). דווקא משום שהיו 'בנים של', והיכירו במעלת עצמם לא ראו צורך בעצת אביהם, וסברו שאף הם יכולים לסמוך על שיקול דעתם ותחושת אהבתם ולהחליט בעצמם אם להוסיף: "בני אהרן נדב ואביהוא" – ולא נטלו עצה מאביהם, או דוקא מפני שהיו בני אהרן, ראו עצמם בני חורין מליקח עצה, היו נדב ואביהוא רק שנים מאישי האומה, ולא שאלו את רועה האומה, משום שייחסו ערך רב לאישיותם. "איש מחתתו" – כל אחד פעל על דעת עצמו, ולא נטלו עצה זה מזה. בוודאי הייתה כוונתם כשרה, הרי גם לאחר המעשה נקראו מפי הגבורה "קרובי" – ולדברי הספרא "הוסיפו אהבה על אהבה", אבל העובדה שברגע הגדול של שמחת האומה כולה ראו צורך לעצמם לקרבן יחיד, לקרבן משלהם, מוכיחה שלא שרתה עליהם הרוח הנכונה של כהן בישראל" (רש"ר הירש שם).

דווקא משום שיש מקרים שבהם 'כל המוסיף מוסיפין לו' ביקשו חז"ל לבסס את העיקרון המידתי על גופי תורה: "אמר חזקיה: מנין שכל המוסיף גורע - שנאמר (בראשית ג ג): 'אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו'. רב משרשיא אמר: מהכא (שמות כה י): 'אמתים וחצי ארכו'. רב אשי אמר: (שמות כו ז): 'עשתי עשרה יריעֹות' (סנהדרין כט א ועי' רש"י בראשית ג ב).

יתר על כן כאשר מדובר במצוותיה של תורה יש אפילו לאו מן התורה של 'בל תוסיף': "שלא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין בפירושה שקיבלו על פה, שנאמר 'את כל הדבר, אשר אנוכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות לא־תוֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א)" (רמב"ם סהמ"צ ל"ת שי"ג).

כך גם מצינו לגבי ספירת העומר שבה ניתן דגש על הדייקנות והמידתיות - 'תמימות' מלשון שלימות: "שיספור 'שבע שבתות' תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו, כמו שאמר ביובל וזה טעם 'תמימות', שתהיינה מכוונות 'לא פחות ולא יותר', כטעם 'תמימים יהיו' (במדבר כח יט), שהיתר כמו החסר איננו תמים! (רמב"ן ויקרא כג טו). ספירת העומר באה ללמדנו שהספירה חייבת להיות מידתית ומדוייקת וההוספה, גם אם היא באה מתוך כוונה טובה, כמוה כגריעה.

ב'סיכומים' של משבר מגפת הקורונה מן הסתם יועלו היבטים חיוביים שבהם כבר דשו רבים, וגם אנחנו כבר עסקנו בכך בדברנו לפרשיות הקודמות. אולם בצד זה עלינו לזכור גם את ההיבטים השלילים שיש להפיק מהם לקח לעתיד. ביניהם את הלקח של אבדן הסבלנות שיקול הדעת והמידתיות בשעת משבר מתמשך.

הנגיף הקטלני הלא נראה ייצר חרדה מובנת שגם הועצמה ע"י גורמים שונים. החרדה הביאה רבים וטובים, גם אם מתוך 'אהבה' ו'כוונה טובה', לשוות לעצמם את המעמד של בעלי הסמכות ולהחמיר את ההנחיות עוד כהנה וכהנה. כגון 'הזדרזות' ו'החמרת יתר' בסגירת מניינים, גם במקומות שהיה ניתן לקיים אותם בפיקוח ואחריות בוגרת, תוך שמירה דקדקנית על ההגבלות של משרד הבריאות, ולמרות שאותם מתפללים המשיכו באותה עת לצאת לעבודה, תוך שמירה אחראית על ההגבלות, והמרכולים היו מלאים (ולא רק לקניות מוצרי יסוד קיומיים).

או כאלה שמתוך כוונה טובה והעצמת החרדה מפני הנגיף, יצרו תבהלה מפני טבילת נשים במקוואות, הגם שבמקומם המקוואות רווי הכלור שהיתה בהם הקפדה על ההנחיות החיטוי המחמירות היו בטוחים יותר מכל דבר אחר, וזאת על פי מיטב חוות דעתם המוסמכת של מומחי משרד הבריאות. מצב שהוליד פסקים הזויים של 'טבילה באמבטיה' או 'הוא בבגדו והיא בבגדה'. כביכול, דווקא ממקום של דאגה כנה ואחריות לנסיונות הקשים שזוגות נקלעו אליהם כתוצאה מחשש לטבול במקווה, אולם הדאגה הזו כורתת את הענף עליהם ההלכה יושבת ויקחו שנים, אם בכלל יהיה ניתן, לתקן את הנזק.

וגם כאלה שמתוך דאגה כנה וחרדה לגורל הזקנים הבודדים שבקהילה, הזדרזו להתיר הפעלת זום ביו"ט היתר שעלול להיות בכיה לדורות, למרות שהיו אפשרויות רבות וטובות כיצד להפיג את הבדידות, ולערוך 'סדר' משפחתי בזום עם הבודדים לפני כניסת החג (שממילא נכנס מאוחר מאד).

במסגרת הלקחים צריך גם לשים לב לשעות הרבות הפנויות שנוצלו בשהיה לפני המסך וליד המקלדת שהביאה, לכמה אמירות נלוזות מצד כאלה, שבטוב ליבם דואגים למי שגורלם הרע להם. ואולם דווקא ממקומם ורצונם הטוב הם נדחקים למקום שמביא אותם לכרות את הענף עליהם הם ואנחנו יושבים ולקצץ בנטיעות בשימוש בדברי בלע פרובוקטיביים על 'משה רבנו'.

ו... לך תדע מה ילד יום.....

נתפלל שהמשבר אכן יסתיים במהרה, ונחזור לשגרה, ושלא נזדקק ללקחים הללו מעתה ועד עולם.

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון