ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

החינוך מתחיל בבית

הפרשה בחיי המעשה – פרשת צו - הגדול -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

שבת פרשת צו השנה היא גם 'שבת הגדול' שבה אנו מציינים תחנה חשובה בהכנה לקראת הפסח. אנו מבקשים לעסוק במהות של ה'חינוך' היהודי ש'מתחיל בבית'. המושג 'חינוך' קשור במהותו לאירוע 'חנוכת המשכן' שבפרשה, שהתקיים בחודש ניסן (לדעת חכמים בר"ח ניסן).

החינוך הוא אחד ממרכיבי היסוד של החברה והמשפחה היהודית, בכל הדורות, 'החינוך מתחיל בבית'. הוא אתגר שהמשפחה עסוקה בו לאורך כל ימות השנה אולם בחג הפסח ובליל הסדר הוא מקבל דגש מיוחד. העידן המודרני מציב אתגרים מורכבים בפני החינוך בכלל ובפני ההורים המופקדים על החינוך שבבית. משימה תובענית זו צריכה להתבצע במקביל לשאר המטלות התובעניות והמורכבות המוטלות עליהם.

בימים אלה של הסגר מתמשך שבו מתקיימת שהות אינטנסיבית של המשפחות בבתים האתגר החינוכי שמתקיים בבית נעשה מורכב שבעתיים.

בסופה של הפרשה ובתחילת פרשת שמיני אנו מתואר תהליך 'חנוכת המשכן' שהתחיל בשבעת ימי המילואים והסתיים ביום השמיני בהקמת המשכן. עליו נאמר: "ויקריבו הנשיאים את 'חנוכת המזבח' ביום הִמָּשַׁח אותו ויקריבו הנשיאים את קָרְבָּנָם לפני המזבח" (במדבר ז י). הקמת המשכן היתה בחודש ניסן: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ יז).

'חנוכת הבית' התקיימה גם בזמן הקמת המקדש הראשון ע"י שלמה (מלכים א' פרק ח ס"ג). וגם בהקמת הבית השני (עזרא ו טז).

רש"י ביאר בכמה מקומות את המשמעות של המושג 'חינוך' כפעולה שמתחילה להכשיר את הדבר ליעודו: "והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה. וכן (משלי כב): 'חנוך לנער' (במדבר ז): 'חנוכת המזבח',  (תהלים ל): 'חנוכת הבית' וכו'" (רש"י בראשית יד יד). זהו המשותף שבין פעולת החינוך באדם, במשכן בבית המקדש ובביתו של האדם, שבחנוכת הבית הוא מייעד את הבית בתחילת השימוש שלו לשם היעדים הרוחניים שלשמו הוא קיים, ובתוך הבית לאותו ייעוד יחנכו גם את הצאצאים.

רש"י קושר בין המושג 'חינוך' לבין 'ימי המילואים' שבא מלשון 'מלוי ידיים', הכשרת הכהנים לעבודתם העתידית במשכן:  "'ומלאת יד אהרן ויד בניו' פירש רש"י: 'על ידי הדברים האלה', דהיינו: כל העבודות שהיו בימי המלואים. לפי שהמילוי דשם פירושו: 'חינוך' שכתב רש"י שם זה 'מילוי ידים' וה'חינוך' היה ע"י כל העבודות, וכן לעיל בפרשה זו פירש"י: ''למלואים' - ליום חינוך כהונה'" (הט"ז ויקרא ח כב).

הציוי על הפסח היה במצרים בר"ח ניסן: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב ג). עשור ב"יום שבת היה. ולפי שעשו בו ישראל מצוה ראשונה כגון: מקח הפסח בעשור נקרא 'שבת הגדול'" (חיזקוני שם). זה מקורו של שבת הגדול.

ויש מי שפירש שנקרא כך מפני הנס הגדול: "שבת שלפני הפסח קורין אותו 'שבת הגדול' והטעם: לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור וכו'.  ונמצא שי' בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים: למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו! והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר! ועל שם אותו הנס קורין אותו 'שבת הגדול'" (טור או"ח תל).

הציווי על קרבן פסח, מופנה לבית ולמשפחה כיחידה אחת: "שה לבית אבות - למשפחה אחת, הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן? ת"ל: 'שה לבית'" (רש"י שמות שם). מכאן למדו חכמים שכל המשפחה נמנים על הקרבן והחיוב של האכילה מוטל גם על הקטנים שבמשפחה.  

בזמן אכילת הפסח בליל הסדר גם מקיימים את מצוות 'והגדת לבנך' יסודות חינוכיים רבים מתקיימים במעמד זה. עצם סיפור יציאת מצרים הוא שורש האמונה והיהדות, שאותו מעבירים מ'אבות לבנים'. המצוה היא דווקא על האבות וההורים משום שהם הבסיס לחינוך לא רק במה שהם אומרים אלא בעיקר באופן שהם מיישמים את הדברים ומהוים דוגמה לבניהם: 'החינוך מתחיל בבית'. בלילה ישנה הדרכה גם כיצד להתאים את המסר החינוכי ליכולת הקליטה של הבנים– 'על פי דעתו של בן', ו'כנגד ארבעה בנים דברה תורה'. ולכל בן יש לספר על פי יכולתו. ויש לעשות שנויים כדי לעורר את הבנים לשאול, כדי שתהיה אזנם כרויה לקבל את התשובה. ועוד. (עפ"י רמב"ם חו"מ פ"ז). ליל הסדר אמור להיות לילה חינוכי רוחני משמעותי שיקרין על כל השנה.

בנין המשפחה וחינוך הבנים בעידן המודרני מעמיד אתגר גדול בפני ההורים. בימים אלה של סגר והתכנסות של המשפחה הגרעינית בבית על ההורים להתמודד עם אתגר מורכב יותר. מצד אחד הוא עלול להוות מוקד לחיכוך ומתחים, ומצד שני הוא יוצר חשיפה ושהות משותפת שיוצרת הזדמנות לפעולה חינוכית עמוקה.  

אצה להם הדרך

פרשה ומימושה - לפרשת צו -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

בעיצומה של השמחה הגדולה על הקמת המשכן מתחוללת טרגדיה גדולה שמאפילה עליה. מיתתם של נדב ואביהוא שני בני אהרון. נדב ואביהוא היו קדושי עליון שלא טעמו טעם חטא מימיהם: "להודיעך שלא היה בידם אלא עוון זה בלבד" (ויק"ר כ ח). שהיו מ'מיודעיו של מקום': "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך! עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך!" (רש"י כאן ג, תו"כ ויק"ר כ), ולא היו כמותם בישראל: ״הני תרי לא אשתכחו כוותיהו בישראל״ (זוהר ח״ג נו). אם כן מה גרם למיתתם בלא  עת?! הכתוב קושר את מיתתם בהקרבת "אש זרה אשר לא ציוה ד'" (ויקרא י א). אולם "במהות חטא זה רבו הדעות" (כלי יקר שם). אחד מהם מובא בגמרא: "מאי טעמא איענוש? - כדתניא, רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן". (יומא נג א). חכמים במדרש (ויק"ר כ ח-י) מנו חטאים שונים ונוספים שמעלים את התמיהה: "למאי נעמיס על קדושי עליון אלו כל כך עונות יותר מהמפורש?!" (העמק דבר שם). איזה  לקח אקטואלי בקשו חכמים ללמדנו שנפיק מריבוי החטאים שמנו ומכך שהזדרזו לקפוץ בראש ולהורות הלכה בפני משה רבן?

נראה שיש מכנה פסיכולוגי משותף ורעיון שקושר בין כולם. כעקרון נפשי מידותי שעלול לחולל את כל החטאים שמנו. 'אש' הנעורים, יש בה כח של התחדשות רעננה והתלהבות. ביכולתה לחולל ולהניע מהפכות גדולות. לכבוש מרחבים ולטפס לפסגות. אולם יש בה גם סיכון גדול של שבירת המסגרות ורצון להשיג הכל כאן ועכשיו.

נדב ואביהוא היו באותה העת בגיל פחות מעשרים שנה. "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא:אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור!" (סנהדרין נב עא).  לנדב ואביהוא הצעירים אצה הדרך והם מבקשים להנהיג כאן ועכשיו. הם האמינו בדרכם וביתרונם בהבנת המציאות יותר מהוותיקים והזקנים. הם ראו את עצמם כמייצגי הדור הצעיר והתוסס, אל מול משה ואהרון שמייצגים את המנהיגות של הזקנים המתונה ששיקול דעתם עלול להתפס כעייפות וחוסר  ההתלהבות. על פי תפיסתם דווקא ההנהגה הצעירה עשויה להצליח היכן שהמנהיגות של הזקנים מתקשה. אין להם סבלנות ללמוד, לצבור נסיון, ולהתקדם עקב בצעד אגודל. חסר להם הנסיון המתאים בנשיאה באחריות הכבדה של ההנהגה אשר מובילה לבחון כל דבר על כל היבטיו ותוצאותיו האפשריות בשיקול דעת ומתינות. זו נמצאת בדרך כלל בזקנים הוותיקים בעלי הנסיון ולמודי האחריות. כובד הראש והאחריות של הזקנים והנסיון הרב שצברו, גורם למתינות, סבלנות, קור רוח ושיקול הדעת. הם מספיק מנוסים כדי להבין שפעמים רבות אי אפשר לצפות להצלחה של: הכל, כאן ועכשיו! שנדרשת סבלנות והתקדמות מדודה ובשלבים. הנהגה זו נתפסת לעיתים כ"פרווה", כבויה, שחוקה ועייפה ו'אין לה מה למכור'!

הגמ' שם גם מציינת את ההכרעה האלקית: "אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי!" "דבשביל שהיו מבקשים שררה ורבנות מתו" (רש"י שם). אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני". (שם) "הרבה גמלים זקנים שטעונים עורות גמלים יונקין שמתו" (רש"י שם) הנמשל –לצעירים חסרי הנסיון אצה הדרך. פעמים שהם פורצים קדימה בטרם עת ואינם מצליחים. את המחיר עלול לשלם הציבור, והמנהיגים הוותיקים צריכים לשאת את התוצאות על כתפיהם ולנסות לתקן.

בתקופה האחרונה התופעה הזו חוזרת, בתחום ההנהגה הציבורית והתורנית. כאלה שאצה להם הדרך הגיע לפסגת ההנהגה הציבורית ללא נסיון ציבורי וללא נסיון חיים מתאים. וכאלה שאצה להם הדרך להנהיג ולפסוק הלכות לציבור בניגוד למקובל. "מורים הלכה בפני רבן", ובניגוד לדעתם של פוסקים מובילים, מנוסים וותיקים, הנושאים באחריות ומבינים את ההיבטים ההיקפיים שיש לכל פסיקה. אלו שלמדו על בשרם את הצו: "חכמים הזהרו בדבריכם" (אבות א יא). "שלא תניחו למינים מקום לטעות בדבריכם, כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו" (רע"ב שם). החכם האמיתי "מכיר את מקומו" (אבות ו ו). "שהוא מכיר ערך מעלתו וחסרונו ולא יאמר סברתו בפני מי שגדול ממנו בחכמה" (דרך חיים שם). כיוון ש"החכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה" (אבות ה ז). כפי שלמדנו בפרשתנו מ"אלעזר ואיתמר כשקצף עליהם משה והשיב אהרון ולא הם" (רע"ב שם). אנו זקוקים לשילוב מתאים בין הצעירים ובין ותיקים מנוסים. וכך עם סבלנות מתאימה גם יגדלו הצעירים לתפקידם. "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".  רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד'" (שמונה קבצים ו׳ רס״ה).

מנגנון הבחירה והתיקון

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה - לפרשת צו – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

 פרשת צו פותחת באזכרה חוזרת של תורת הקרבנות שהוזכרה כבר בפרשת ויקרא. אנו מבקשים לבחון אותה מתוך התפיסה המהותית של מצוות הקרבנות, כמרכיב התיקון החיוני של מנגנון הבחירה האנושית.

 הראשונים דנו בשאלה מדוע יש צורך בחזרה זו. "כבר הזהיר הקב"ה לישראל על עסק הקרבנות בפרשת ויקרא, 'אם עולה קרבנו' ושאר כל הזבחים והעולות והשלמים והמנחות. אבל הן צריכין לימודלכך נאמר פרשת צו, ללמד תורת העולה, תורת החטאת, תורת המנחה, תורת השלמים" (מדרש לקח טוב). מהו הלימוד שבעטיו אנו נדרשים לפרשת צו? יש שפרשו שהכוונה היא לתוספת פירוט לדיני הקרבנות: "'צו את אהרן - זאת תורת העולה'. כל הקרבנות האמורים בפרשת ויקרא חוזר וגומר כל דיניהם" (רשב"ם ויקרא ו ב). ויש שפרשו שמדובר על זוית מבט שונה על הקרבנות. בפרשת ויקרא מזוית המבט של האדם המקריב ובפרשת צו מזוית המבט של הכהנים ושל עבודת המקדש: "אמר הכתוב בפרשת ויקרא 'דבר אל בני ישראל', כי שם יצוה בהבאת הקרבנות, וישראל מביאים אותם. וכאן (בפרשת צו, א.ש.) אמר 'צו את אהרן', כי ידבר במעשה הקרבנות, והכהנים יעשו אותם"           (רמב"ן ויקרא ו ב). בפרשתינו ניתן דגש על המערכת המופקדת על ההקרבה בבית המקדש.

אנו מבקשים להוסיף לימוד בפן המהותי של הקרבנות. להתבונן במשמעות של התיקון שיש בקרבנות, ולסמן את חלקם כצלע המשלימה של מנגנון הבחירה האנושית המופלא.

כבר הזכרנו שהבחירה האנושית באה לעולם עם יצירתו של אדם הראשון. הבחירה אפשרה לאדם להיות השולט בחייו ובהתנהלותו, לטוב ולמוטב מבלי שיעמידו בפניו מחסומים או מניעות. באפשרותו לתקן את העולם ולהביאו לשלמות או לחטוא ולהוריד את העולם ממעלתו (רמח"ל דרך ד' ח"א פ"ג ג-יב, דעת תבונות סי' מ'). על כן היה הצורך להשלים את המנגנון של הבחירה במקרה של כשל וחטא, לאפשר תיקון ולמנוע מצב של כשל בלתי הפיך.

כבר כאשר אדם הראשון בחר לאכול מ'עץ הדעת' בניגוד לצו האלקי. נוצר קלקול דרמטי כתוצאה מחטאו, שהצריך תיקון גדול בהתאם (רמח"ל שם). לאחר גירושו מגן עדן התחיל מהלך התיקון ע"י הקרבת קרבן: "ובנא נח מדבחא קדם ד' (נח בנה מזבח לפני ד' א.ש.), הוא מדבחא דבנא אדם בעידן דאיטרד מן גנתא דעדן ואקריב עלוי קרבנא (הוא המזבח שבנה אדם הראשון כשגורש מגן עדן והקריב עליו קרבן א.ש.), ועלוי אקריבו קין והבל ית קרבניהון (ועליו גם הקריבו קיין והבל את קרבנם א.ש.)" (תרגום יונתן בראשית ח כ). חכמים תארו באופן מיוחד את מניעי ההקרבה של אדם הראשון, ואת סוג הקרבן: "תנו רבנן: יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! היה יושב (בתענית) ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר אמר: מנהגו של עולם הוא! עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר: 'ותיטב לד' משור פר מקרין מפריס'. ואמר רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר: 'ותיטב לד', משור פר מקרין מפריס', 'מקרין' תרתי משמע. אמר נחמן בר יצחק: 'מקרן' כתיב" (עבודה זרה ח). הר"ח ביאר את את הקדמת קרנו לפרסותיו שלא בדרך הטבע: "כלומר דרך ארץ (בדרך הטבע א. ש.) נולד קטן ומפריס וכשמתגדל צומחין קרניו. זה (הפר של אדם הראשון א. ש.) יצא מן הארץ גדול, וצמח מראשו ויצאו קרנותיו קודם לרגליו" (רבנו חננאל על עבודה זרה שם). המפרשים ביקשו לבחון מה ניתן ללמוד מכך על קרבנו מכך שהיתה לו קרן אחת, ושקרנו קדמה לפרסותיו: "משמע שהיה מתכוין להקריב דוקא שור שהיתה לו קרן אחת במצחו ושהיתה קודמת לפרסותיו. ותימה למה זה ומה היתה כוונתו בזה? ונראה לפי שאדם הראשון בשעה שחטא כפר ביחודו של עולם וכו'. וידוע כי קרבנו של אדם תמורת נפשו הוא בא נפש תחת נפש לפיכך אדם הראשון כשחזר בו והודה כל כפירתו ומחשבתו הרעה ובא להקריב קרבן הודאה בחר לושור שהיתה לו קרן אחת במצחו ושהיתה קודמת לפרסותיו כי בזה תיקן את אשר חטא דנגד מה שכפר ביחודו של עולם הקריב שור שהיה לו קרן אחת במצחו עומד זקוף למעלה רמז לו יתברך שהוא יחיד ויושב למעלה ברומו של עולם וכו'" ('תורת חיים' על עבודה זרה שם).

על דברי המדרש כותב הרב  קוק זצ"ל: "הקרבן המכפר מורה על הסרת הכח המחטיא והכנעתו" (עין אי"ה שבת כח, ב). ניתן לומר שהקרן מבטאת את החטא וכפרתו. (בדומה לדברי הכלי יקר בפר' וירא) ואילו הפרסות את יכולת העמידה בחיים ואת יכולת ההליכה וההתנהלות, שיכולה להיות בדרך הנכונה וגם חלילה בדרך החטא. הקדמת הקרן לפרסות מבטאת אל הקדמת אפשרות החטא והכפרה שקיימת עוד לפני ההתנהלות שעשויה לחולל אותו. רעיון זה קשור גם למקום ההקרבה של אדם הראשון; במקום שממנו נברא: "'ויצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה' - רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו: ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר: 'מזבח אדמה תעשה לי' (שמות כ', כ). אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו, והלואי יעמוד" (בראשית רבה יד ח). חז"ל רמזו גאן גם על המשמעות של מרכיב התיקון במנגנון הבחירה שקיים בקרבן, כבר בראשית ההויה האנושית. מאז ולנצח, קיים קשר מהותי בין היכולת של האדם לבחור ולהיכשל בחטא, והצורך לאפשר את היכולת לתקן את הכשל ע"י הקרבן כצלע משלימה של מנגנון הבחירה: "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל,ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים: 'אדם ממקום כפרתו נברא'" (רמב"ם בית הבחירה ב א-ב).

חז"ל ביקשו גם להדגיש שאפשרות התיקון, כצלע המשלימה של מנגנון הבחירה כבר הוקדם להבראות, באופן פלאי, עוד לפני בריאת העולם והאדם: "תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורהותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש" (פסחים נד א). ה'תשובה' היא הבסיס ליכולת התיקון, כחלק מהמנגנון, ונבראה עוד לפני הבריאה, וכך גם האפשרות להקריב קרבנות ב'בית המקדש' כאפשרות לתיקון לבחירה שגויה.

האפשרות לתקן ע"י הקרבן אינה מובנת מאליה: "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה - חוטא מהו עונשו? אמרה: 'יביא קרבן (אשם) ויתכפר', שאלו לקב"ה חוטא מהו עונשו? אמר להן 'יעשה תשובה ויתכפר לו'" (ירושלמי מכות ב', ו'). הצורך לשאול: חוטא מה עונשו? נובע מכך שהאפשרות לתיקון כשלי הבחירה היא חידוש גדול. התורה ענתה שהתיקון הוא ע"י הקרבת הקרבן: "אמנם כאשר שאלו התורה חוטא מה יעשה? השיבה התורה: כי יש תיקון אל החוטא להיות מסתלק מן החטא על ידי קרבן. כי הקרבן הוא השבה גם כן אל הש"י כמו התשובה שהרי נקרא קרבן! כי מי שמביא קרבן אל אחד הוא שב אליו להתדבק בו מצד שהוא מקריב אליו קרבן. וכאשר הוא שב אל הש"י אחר שהיה מתרחק ממנו ית' על ידי חטא יש כאן כפרה וסלוק עון" .(מהר"ל נתיב התשובה - פרק א). יש משמעות עמוקה לעובדה שדווקא התורה היא אשר מצביעה על הקרבן כמרכיב התיקון שבמנגנון הבחירה האנושי: "ודבר זה מצד התורה. כי מצד התורה יש לאדם סלוק מן החטא. מפני שהתורה היא שכל נבדל מן הגשמי וכל חטא בשביל שהיה נמשך אחר הגשמי, ולפיכך מצד התורה השכלית יש תקנה אל החוטא לצאת לאדם מן החטא הדבק באדם מצד הגשמי. ולפיכך אמרה תורה 'יביא אשם ויתכפר', כי כאשר מקריב האדם קרבן מקריב עצמו אל השם יתברך, כפי אשר נתרחק מן השם יתברך. ולפיכך בקצת קרבנות כתיב (ויקרא ב'): 'ונפש כי תקריב מנחה', ודרשו ז"ל: 'כאלו הקריב את נפשו', ולפיכך על ידי קרבן מקריב עצמו אל השם יתברך כפי הריחוק שנתרחק ממנו על ידי החטא, ולכך התורה שהיא שכל נבדל לגמרי יש לאדם תקנה להסתלק מן החטא. (מהר"ל שם).

החזרה על תורת הקרבנות בפרשתנו משלימה את הצלע החסרה במנגנון הבחירה המופלא של האדם. בכך הקרבן המאפשר תיקון במקרה של כשל הינו יסוד של בנין העולם. 

 

לשבת הגדול - 

 

פעמים רבות מתחולל מהפך היסטורי אסטרטגי בעל השלכות מרחיקות לכת –בזכות מהלך מקדים, קטן יותר שמכשיר את הקרקע לשינוי הגדול.

אין חרות של אמת ניתנת לעם על מגש של כסף! ולא באמצעות מעשה אחד. היציאה לחרות היא תהליך ארוך טווח, רחב היקף, שדורש מאמצים רבים והקרבה. אולם גם תהליך זה עשוי להיות מוכרע בזכות פעולה אחת שתחולל את המפנה וכל שאר התהליך ימשך ממנה. תובנה זו מונצחת במורשת של עם ישראל ב'שבת הגדול', השבת שמקדימה את חג הפסח, 'זמן חרותנו':"שבת שלפני הפסח קורין אותו 'שבת הגדול', והטעם לפי שנעשה בו 'נס גדול', שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית" ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה', כדאיתא ב'סדר עולם', ונמצא שי' בחדש (ניסן), היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו, וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם? והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו! והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו 'שבת הגדול'". (טור אורח חיים סי' תל)

עפ"י חז"ל, האירוע ההסטורי 'הגדול' של היציאה ממצרים התחיל ב'נס גדול'. למרות תסכולם וזעמם של האדונים המצרים על הפגיעה באלוהיהם לא היה ביכולתם לעשות לעם ישראל מאומה.

 

 

אולם עדיין יש לשאול: "מפני מה יחסו וקראו לזה הנס 'גדול' יותר משאר נסים, וכי לא היו נסים גדולים יותר מזה הנס? והא נס דקריעת ים סוף ושאר נסים שעשה השי"ת עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס?" (רבי לוי יצחק מברדיטשוב. "קדושת לוי" – יתרו)

וכי לא היה נכון להכתיר את הכינוי "גדול" לתהליך כולו, ולא לשלב אחד ומסויים במהלכו? רבי לוי יצחק השיב: "ולזה קראו אותו נס גדול שנעשה ב'גדלות השכל' שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אעפ"י שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם".

 

המהפך התודעתי של עם ישראל, מתודעה של עבד מושפל שתלוי באדונו לאדם עצמאי זקוף קומה, שיכול לעמוד איתן מול המשעבד שלו, היה מהפך אסטרטגי, שכן הוא זה שאפשר לתהליך ה'גדול' להתחיל, ובו הוא היה תלוי. תמצית המהפך שהכשיר את הקרקע לגאולה ולחרות היה "גדלות השכל"! ראשית: בהבנה אמיתית של מושג החרות שכן: "לא כל כך נקל הוא לתפוש את המושג של עבדות בכל מלואו והקיפו, עד כדי להכיר איך להפטר מכבליו, ולעמוד על המרחב של החירות, וכו'.. לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג החירות במילואו והיקיפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת ולא להכשל בחירות מזויפת, שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות". (הרב קוק זצ"ל מאמרי הראי"ה עמ' 163). ניתן בנקל לשגות באשליה של חרות בעוד שלמעשה שקועים בעבדות נרצעת.

שנית: "גדולת השכל" שאפשרה לעם עם ישראל הבנה מעמיקה מהו יחודו ומהם יעדיו. שכן: "הבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. וכו' החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, וכו'.. .. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב". (שם עמ' 157).

"גדולת השכל" היא גם זו שמולידה את הגבורה, זו שבאה ומפיחה בלבבות עוז רוח, ללא מורא, תעצומות נפש, ונחישות ללא פשרות, עד כדי הנכונות להסתכן ולהתעמת עם המצרים כדי לזכות לחרות ולעצמאות הנכספת. מבחינה זו "זכות חירותנו היא הנכונות לשלם את מחירה".

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון