ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

צו קריאה

פרשה ומימושה - לפרשת ויקרא -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

צמד הפרשיות ויקרא צו פותח את ספר ויקרא ועוסק בתורת הקורבנות. בניגוד לקריאתה הפשטנית של הפרשה, אין היא עוסקת רק בהיבטים הטכניים של ההקרבה, אלא גם במשמעות העמוקה והאמונית של פעולת ההקרבה האנושית כלפי הקב"ה. ביצירת הקירבה בין האדם קרוץ החומר לבין הקב"ה ע"י ההקרבה. ובמשמעות ההקרבה כנתינה של האדם מעצמו לערך הנעלה של קרבת אלוקים, נתינה הכרוכה בויתור על דבר מה שיקר לאדם, והנכונות לבחור לשאת במחיר של הקושי וחוסר הנוחות הכרוך בנתינה. דבר זה למדנו מהקרבן הראשון בהסטוריה. מקרבנם של קין והבל, דווקא קרבנו של הבל התקבל לרצון מפני שהוא "הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן" (בראשית ד ד) שנתן מעצמו את המיטב שבצאנו.

תורת הקרבנות נפתחת בקריאה אלוקית למשה רבנו. קריאה המקדימה את הדיבור המצווה: "ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לד'" (ויקרא א א-ב). חכמים נתנו דעתם על מקומה של קריאה זו, שקדמה לדיבור: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה (יומא ד' ויקרא ר') לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנא' (ישעיה ו): 'וקרא זה אל זה'" (רש"י שם).

חכמים הצביעו על המשותף בינה ובין הקריאה  למשה בסנה ובמעמד הר סיני: "'ויקרא' 'וידבר' הקדים קריאה לדבור. הלא דין הוא נאמר כאן דבור ונאמר בסנה דבור מה דבור האמור בסנה הקדים קריאה לדבור אף דבור האמור כאן הקדים קריאה לדבור. לא אם אמרת בדבור הסנה שהוא תחלה לדברות תאמר בדבור אוהל מועד (בפרשתנו) שאינו תחלה לדברות. דבור הר סיני יוכיח שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדבור וכו'" (ספרא פרשת ויקרא א א-ב). מה המשמעות של 'קריאה' זו? על צומת דרכים, בפתחו של עידן היסטורי חדש, גורלי ומשמעותי לעולם, בתחילתו של שלב נוסף במהלך התפתחות ההויה נשמעת קריאה אלוקית לאדם, לעם ישראל; 'צו קריאה' אלוקי מהדהד, הקורא אל הדגל - להירתמות להובלת המהלך. להיות שותף אקטיבי לא בשותפות כפויה, בדלית ברירה אלא בשותפות שיש בה רצון פנימי הבא מתוך הזדהות והתלהבות. הקריאה האלוקית היא קריאה  של חיבה. קריאה מזמינה  שבאה מאהבה אלוקית לעמו ישראל ומהערכה לנשיאתו בעול השותפות עם אל. מאידך בפתחו של עידן חדש יש צורך בהתחדשות ושינוי המצב הקיים. הקריאה האלוקית נועדה לעורר את האדם  מהקיבעון, מחוסר תשומת לב. ליציאה  מאזור הנוחות. דווקא בשלב זה קיימת נטיה שלא לשמוע את הקריאה האלוקית. האוזן הערלה  אינה כרויה לשמוע אותה, אולי גם אינה כל כך מעוניינת.

הקריאה האלוקית מאז מתן תורה חוזרת ומהדהדת בכל יום: "אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו ב). לבריות שאינן שומעות את הקיאה של בת הקול! הקריאה מתעצמת בפתחו של כל פרק גורלי ובכל שלב שבו מתבקשת ההתגייסות של האדם וישראל. בעידן שאין נבואה ואיננו שומעים קולות אלוקיים אנו קולטים את הקריאה האלוקית מתוך ההתרחשויות במציאות: "קול המון כקול שדי". הרב סולוביצ'יק בדרשתו המפורסמת ליום העצמאות תשט"ו – המכונה 'קול דודי דופק' מפנה לקריאה האלוקית שבהקמת מדינת ישראל לאחר השואה כ'דפיקות' של הדוד על דלת הרעיה 'הקורא 'לה לאפשר לו להכנס ולהתחבר כדי לקדם את ההסטוריה היהודית. ואת המשמעות הטראגית של התמהמהות הרעיה, והחמצת השעה.  

קיים מכנה משותף נוסף בין שלושת הקריאות ההיסטוריות הגורליות. בשלושתם היתה ההיענות של משה רבנו מיידית וללא תנאי: "ומנין שכל הקריאות היו 'משה משה', ת"ל 'ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה' שאין תלמוד לומר 'ויאמר' ומה תלמוד לומר 'ויאמר' מלמד שכל הקריאות היו 'משה משה'. ומנין שעל כל קריאה היה אומר 'הנני'? תלמוד לומר: 'ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני' שאין תלמוד לומר 'ויאמר' ומה תלמוד לומר 'ויאמר הנני' מלמד שעל כל קריאה וקריאה היה אומר הנני'" (ספרא שם יא-יב). חנה סנש שהתגייסה למאבק בנאצים נענתה ל'צו הקריאה' ההיסטורי: "קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי, הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל. הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל". מדינת ישראל ניצבת בצומת דרכים. 'צו הקריאה' מהדהד, להירתמות לעשיה ולקידום היהדות, העם, לבנין ובטחון הארץ. עשיה תובענית הכרוכה במחירים ויציאה מאזורי הנוחות האישיים.

האם כרויות אזננו לשמוע?!

האם נהיה נכונים להכריז: 'הנני'! 

הבחירה להתקרב ולהקריב

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה - לפרשת ויקרא – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

 ספר ויקרא עוסק במצוות הקרבנות, עבודת המקדש והקדושה. אנו מבקשים לעמוד על ההבדל בין התפיסה המהותית של הקרבן ובין התפיסה הטכנית של ההקרבה, כגורם המקרב את האדם לקב"ה ולקדושה, וממנו ללמוד על סוד עולם הבחירה האנושי ומשמעותו העמוקה, ועל אתגר הקירבה והכנסת הקדושה לחיים בזמננו..

התורה בחרה לפתוח אותו דווקא ב'קרבן העולה', עולת יחיד (בשונה מ'עולת ציבור') שבאה בדרך כלל כנדבה, כבחירה של האדם ולא כחובה. "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לד', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם. אם עולה קורבנו, מן הבקר, זכר תמים יקריבנו, אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ד'" (ויקרא א ב-ג). "כי יקריב - כשיתנדב קרבן שאינו חובה בשביל חטא (כתוצאה מחטא א.ש.)" (רשב"ם ויקרא א ב). "לרצונו - לפי שקרבן נדבה הוא זה נאמר בו 'לרצונו', אבל בשאר קרבנות אין כתיב 'לרצונו', הואיל ולפעמים הם באים חובה" (חזקוני ויקרא א ג).

המפרשים עסקו בשאלה: מדוע בחרה התורה לפתוח דווקא ב'קרבן העולה' ורק אח"כ לעסוק בקרבנות השלמים החטאת והאשם? "פתח הכתוב בעולה לפי שהיא 'מעולה' ו'עולה' כולה למעלה" (חזקוני שם).

בדרך כלל 'עולת יחיד' הוא קרבן שהאדם בוחר להקריב מרצונו, כנדבה (יש מספר חריגים כ'עולת ראיה', 'עולת נזיר', יולדת וכו') ואינה באה כתוצאה מחטא: "זאת תורת העולה, שהיא מעולה מכל הקרבנות. לפי שכל הקרבנות באין על חטא, והעולה אינה באה על חטא ועון. ולכן היא בראש הקרבנות, דכתיב: 'זאת התורה לעולה' (ויקרא ז לז)" (צרור המור ויקרא ו ב).

כמו כן 'קרבן העולה' עולה כולו על המזבח. אין ממנו חלקים הנאכלים למקריב. קרבן זה שונה משאר קרבנות היחיד: החטאת השלמים והאשם. שיש בהם קרבנות שהם חובה (כגון חטאת ואשם הבאים לכפר על חטא) ויש שאינם חובה אבל האדם המקריב גם אוכל חלקים מהקרבן (כגון שלמים). הבחירה החופשית של האדם להקריב את 'קרבן העולה' לקב"ה מרצונו עושה אותו לקרבן הראשון במעלה: "זאת תורת העולה, למה נקרא שמה עולה, שהיא עליונה מכל הקרבנות, היא העולה, תדע מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה, וכך המנחה, וזבח השלמים לבעליהן, ואשם לכהן, אבל העולה אין בריה טועם ממנה, אלא כולה להקב"ה, לכך נקראת עולה, שהיא עולה להקב"ה שהוא עליון" (תנחומא צו סי' ב).

כאן המקום לציין את ההקבלה לקרבן הראשון בהיסטוריה, קרבנם ומנחתם של קין והבל, שגם הם היו עולה שבאו בנדבה.  

'מעלתו' של 'קרבן העולה' בא לידי ביטוי גם בכך שהוא 'מעלה' את האדם לקב"ה.

הקרבנות, ככלל, מקרבים את האדם לקב"ה: "שנקרא 'קרבן' על שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה" (מהר"ל גור אריה שמות כא א). "תכלית הקרבן היא קירבת אלקים. "קירבת אלקים יחפצון" (ישעיה נח, ב), - זו קרבת האלקים, שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל (תהלים עג, כח), שבלעדיה הוא חש כ"בהמות", מעורטל מכל ייעוד האדם (שם כב). במקדשי אל יבין האדם, שקירבת אלקים היא קנה - מידה יחיד להשקפת עולמו ולהערכת אושרו (שם יז). שם, בדביר ובהיכל, יתברר לו, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח רק בקירבת ה' ובשלטון דת אל, - וזו כל אחרית ייעודו וכו'. יתר על כן, רק קירבת ה' היא טוב לאדם - "קרבת אלקים לי טוב"; כך אבד טעמו של האושר, אם הוא מצוי בריחוק מד'; ואילו בקירבת ד' הייסורים מתמתקים, ואף הם הופכים לטוב; כי במקדשי אל מזדככת כל רוח ונפש - להבין ולחוש מה טוב לאדם: "אך טוב לישראל אלקים לברי לבב" (שם א)" (רש"ר הירש ויקרא א ב). תורת הקרבנות המצווה בפרשתנו מלמדת את האדם את הדרך להתקרב לקב"ה.

'קרבן העולה' שבא מתוך בחירה הוא הקרבן המגלם בשמו את ההתעלות והקרבה לקב"ה יותר משאר כל הקרבנות: "חטאת, אשם, שלמים, תודה, מנחה; כולם מורים על סיבת הקרבן ותכליתו; אף אחד לא נקרא על שם פעולה מיוחדת הנעשית בקרבן. משום כך נראה לנו, שעולה נובעת מן הצורך והשאיפה לעלות ולהתקדם. וכו'. המביא עולה יודע, שהוא זקוק ומסוגל להתקדם אל הטוב והאלוקי וכו'. קורבן עולה הוא קורבן העליה וההתקדמות; ושם זה מבטא את עיצומו של הקרבן, - את סיבתו ואת תכליתו. מבחינת המושג, הרי זה פירוש 'אם עולה קרבנו מן – הבקר': אם על ידי התקדמות הוא מבקש להתקרב אל ד', ורצונו לבטא זאת על ידי בהמה ממין הבקר. (רש"ר הירש שם ג).

לעומת התפיסה הטכנית של ההקרבה– המצטמצמת בהיבטים המעשיים הקרבת בעל חיים, השחיטה וכו', אנו לומדים מכאן על התפיסה המהותית של הקרבן, כבחירה של האדם לפעול ולעשות מעשה שיקרב אותו לקב"ה ויכניס את הקדושה לתוך מהלך חייו.

מה מאפיין את תופעת הבחירה האנושית? לאדם יש אינטרסים וצרכים בסיסיים וקיומיים שעליו לספק לעצמו. לשם כך קיים בו יצר קיום אינסטנקטיבי שדוחף אותו ומדרבן לפעול לשם סיפוק צרכיו. כאשר קיימת סתירה בין צרכים אלה לבין דברים אחרים האדם בדרך כלל יעדיף את הצרכים הללו כמעט באופן אוטומטי. העדפת הצרכים הללו אינה מביאה לידי ביטוי את העוצמה של כח הבחירה האנושית, משום שגם בעלי חיים פועלים למען הישרדותם ואף נלחמים בעת הצורך לשם כך. העוצמה של הבחירה האנושית באה לידי ביטוי בעיקר כאשר האדם בוחר באופן מודע ומתוך שיקול דעת להעדיף דבר ערכי רוחני על  פני אינטרס או צורך שלו. האדם נדרש לבחור את היעדים של חייו. בחירה מודעת שמציבה כיעד מרכזי לחיים את קרבת אלוקים והקדושה מביאה לידי ביטוי את נשמת האלוקים שבאדם. המשמעות וההשלכות של בחירה זו היא סוג של 'קרבן' משום שלעיתים היא כרוכה בויתור והקרבה של צרכים גשמיים שלאדם קשה לוותר עליהם, ותשלום מחירים על חשבון אינטרסים וצרכים אינסטינקטיבים פשוטים של האדם. כגודל הקרבן שהוא מוכן לשלם כך גודל הקירבה והקדושה שאותה הוא ישיג בחייו. "ולכן התחיל בפרשת הקרבנות. 'אדם כי יקריב מכם קרבן לד'', הקרבן הנבחר הוא 'מכם'. כשאדם מתענה ומקריב חלבו ודמו וממעט אותו, ומקריב עצמו על גבי המזבח. לפי שהוא דומה לקרבן המזבח" (צרור המור ויקרא א ב). 'קרבן העולה' הוא קורבן שהאדם אינו מקבל ממנו תועלת אישית. על כן הוא מייצג את השאיפה לקרבת אלקים מתוך אהבה לקב"ה, שאינה תלויה בדבר. "ג' טכסים הם הקרבנות: עולה שלמים וחטאת. וג' כתות הן של צדיקים: אהבה, בקשה, ויראה. העולה כנגד אהבה, והשלמים כנגד הבקשה והחטאת כנגד היראה. העולה נקרבת לכבוד הקב"ה בלבד, אבל השלמים והחטאת בעד עצמנו. יקרה היא האהבה מן הבקשה, והבקשה מן היראה. ואיזו היא האהבה? אלא שיש צדיקים שעובדים באהבה ונותנים כבוד ויקר למלכותו, מפני שהוא לבדו קדם את הכל, ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל, והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחם וסובל את הכל ומלא את העליונים ואת התחתונים, ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם ומטיב לרעים ומאריך לרשעים לבעבור ישובו ויחיו. על כל הטובות האלה הצדיקים אוהבים את המקום ונותנים לו הילול ושבח על כל מעשיו הגדולים - על זה העולה נקרבת" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ויקרא ג' עמ' תעד ס' י"ב).

בימינו אין הקרבת קרבנות ולא אישים ועולות. אולם עדיין יש מימד של הקרבה בבחירה בקרבת אלקים, ובבחירה להכניס את הקדושה לתוך החיים. בכל הדורות היתה בכך משום הקרבה וויתור על הנאות וצרכים גשמיים, ובימינו האתגר נעשה מורכב אף יותר. ההתמודדות עם האתגר הזה מחייבת אותנו להעמיק ולחזור להבנת המשמעות של הקרבן על פי תפיסה המהותית. כפעולה הנובעת מהעצמיות של האדם: "'אדם כי יקריב מכם' - כי יקריב 'מעצמכם'; בוידוי דברים והכנעה, על דרך 'ונשלמה פרים שפתינו' וכאמרו: 'זבחי אלהים רוח נשברה' כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת" (ספורנו ויקרא א ב).

ספר ויקרא, שאנו מתחילים בקריאתו, "הוא תורת כהנים והלוים, יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן". (הקדמת הרמב"ן לויקרא) והוא פותח ב"אדם כי יקריב מכם קרבן לד'" (ויקרא א ב).

 

בעבודת הקרבנות יש רבדים גלוים ורבדים נסתרים, נשגבים ובלתי מובנים לשכל האנושי. "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם". (רמב"ן ויקרא א ט).

 

על כן הקרבנות כלולים ב'חוקים' שלא נגלה לנו טעמם: "ו'המשפטים' הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון: איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, ו'החוקים' הן המצות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים: "חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן", ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן, כגון: איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכו'. וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד". (רמב"ם מעילה ח ח)

אולם לאורך כל הדורות ביקשו חכמינו, והרמב"ם בתוכם, (מורה נבוכים ג מו), לחשוף בפנינו את הרבדים הגלויים של טעמי הקרבנות.

 

אחד מרבדים אלה קשור למערכת היחסים שבין האדם לקב"ה. המילה 'קרבן' באה מהמילה 'קירוב': "הקרבן הוא השבה והתקרבות אל השי"ת". (מהר"ל נתיב העבודה ג) שכן הוא יוצר קירבה בין האדם לקב"ה. אולם יש בקירוב זה ממדים נוספים. "דע כי הקרבן מקרב הכחות ומאחדם זו לזו, ועל כן נקרא קרבן, כדאיתא ב'ספר הבהיר' (אות ק"ט) בעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים מתייחדים יחד והיינו ייחודו של אלקינו, דאמאי איקרי 'קרבן'? על שם שמקרב הצורות הקדושים, כהא דאת אמר: "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך". וכו'. כי על ידי הקרבן מתאחדין, וכל ספירה משפעת לחברתה". (ריקאנטי בראשית ל"ב ע"א)

בכל התרבויות יש עיסוק בקשר וביחסים שבין אדם לאדם ובין אדם לחברה. היהדות הנחילה לעולם את האמונה המונותיאיסטית ולימדה כיצד להתנהל בקשר וביחסים שבין אדם לקב"ה, כיחידים וכאומה. כשם שבמישור הבין אישי יש כללים ועקרונות שנובעים מאסטרטגיה תפיסתית כוללת, כך גם במישור שבין אדם לקב"ה קיימת אסטרטגיה כוללת ויחודית.

 

 

אחד התחומים המשמעותיים במישור זה, הוא עבודת המשכן והקרבנות. "אדם כי יקריב קרבן לד'".

"ויש להבין, כי ענין הקרבנות הוא לקרב למסירת נפשו לה', וכענין שמצינו באברהם אבינו עליו השלום דכתיב (בראשית כב, יג): "ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו", ואמרו חז"ל (ב"ר נו, יד) שכל העבודות שעשה באיל, אמר שיהא מקובל כאילו עשה בבנו כמו שכתוב "תחת בנו", וכן בכל קרבן היה הכוונה כאילו הקריב את עצמו, כמו שנאמר בריש פ' ויקרא(א, ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו'" שיהא חשוב כאילו הקריב נפשו לה', אבל זולת זה נאמר (ישעיה א, יא): "למה לי רוב זבחיכם וגו'", ונאמר (ירמיה ז, כב): "כי לא-דיברתי את-אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". ובענין השלמת נפשו לה' אמר דוד המלך ע"ה (תהילים נא, יח-יט): "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה", ענינו רוח נשברה הוא השלמת נפשו ומאודו לה'". (פנים יפות להפלא"ה שמות כ כא)

 

 

צד ההקרבה בפועל שמהותו נסתרת, פועל על הרובד הגלוי, על הקשר עם הקב"ה.

הקשר בין האדם לאלקיו הוא קשר נאצל ומופלא, ושונה מקשר בין-אישי אנושי. בעצם מהותו הוא א-סימטרי, יש בו הדדיות ותלות, מחוייבות ורצון טוב של נדבה.

בדומה לקשר בין-אישי יש בו גם היבט של 'קרבן' במשמעות של 'התמסרות' ו'מחיר', שהנכסף ל'קשר' עם זולתו 'משלם' ו'מוותר' מ'עצמו' כדי להשיגו. ככל שהאדם 'שקוע' בעצמו הוא יתקשה לפנות מקום ל'זולתו'. ככל שה'קשר' חשוב ונכסף יותר כך נדרשת פעילות מאומצת יותר וכך ה'מחיר' שהוא יהיה מוכן לשלם גבוה יותר.

ישנה משוואה עם תבנית איסטרטגית שמוטבעת ביסוד העולם ובחוקי התנהלותו הישגים ותוצאות אינם קורים מעצמם, ואינם מתקבלים ללא מחיר.

 

 

הפרשה פותחת ב'עולת נדבה' של היחיד. קרבן שהאדם יוזם מעצמו, 'מחיר' שהוא תורם מעצמו להעצמת הקשר עם הקב"ה. ה'מחיר' שהאדם מוכן לשלם משתנה מבקר, צאן, עוף ועד מנחה. 'עולת תמיד' של הציבור הוא ה'מחיר' שהציבור 'תורם' מכספו (מחצית השקל) לשם חיזוק תמידי של הקשר עם הקב"ה.

לעומתו ה'חטאת' (בפרק ד') הוא סוג של 'מחיר' שהיחיד משלם על טעויותיו וכשלונותיו, כדי להשיב את הקשר לקדמותו. בתווך ה'שלמים'. (בפרק ד') שיש בהם מזה ומזה.

 

סוג זה של קשר גם יהיה לעתיד לבוא: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה, לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו מקדם, מקריבין קורבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה" (רמב"ם מלכים יא, א)

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון