ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

תסמונת המונהגים הנטושים 

פרשה ומימושה - לפרשת כי תשא -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

לזכר אימי מורתי נחמה שנוולד ז"ל שהשבוע מלאה שנתיים לפטירתה.

חטא העגל המתואר בפרשה מעלה מספר תהיות שפתרונן עשוי לשפוך אור על דפוסי התנהגות של הציבור והפרט במצבים דומים גם אם הם לא זהים לגמרי.

מצבו של עם ישראל במדבר, "בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (ירמיהו ב ו), שאינו מאפשר חיים רגילים, יצר תלות מוחלטת בניסים ובמנהיגות הבלעדית של משה רבנו. משה היה מנהיג נדיר בגדלותו: "'כי זה משה האיש' - נקרא משה 'איש' ענין שלמות והנהגה, לפי שהיה מנהיג את ישראל כאיש שמנהיג את אנשי ביתו" (ילקוט מאור האפילה, תו"ש שמות לב אות יד).

על פי חשבון העם היה משה אמור לרדת מההר לפני שש שעות: "כיון שעלה משה התנה עם ישראל שירד בסוף מ' יום. כיון ששהה לירד כמו שנאמר (שם לב): 'וירא העם כי בושש משה' ואין 'בושש' אלא לשון שהייה שנאמר (שופטים ה): 'מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו', נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם: משה התנה עמנו שירד לסוף מ' יום ולא ירד ושש שעות יותר אין אנו יודעין מה היה לו. אלא 'קום עשה לנו אלהים' (שמות לב)". (תנחומא בהעלותך יד). העם מגיע למסקנה שמשה לא יחזור יותר. והוא על נשיו וטפו נותר בלב המדבר, ללא מנהיג וללא מי שיכוון וינהיג אותו בדרכו. עם עזוב לנפשו, חסר אונים, בארץ ציה וצלמוות. על כן הוא מבקש מנהיגות חילופית: "כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים ועוד, כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים עפ"י ד' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו עפ"י ד' בידו. וזה טעם הזכירם משה 'האיש אשר העלנו', לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים" (רמב"ן שמות לב א).

לא סביר שהם ראו בעגל מנהיג של ממש: "כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים" (רמב"ן שם לד ד).

אולם מהו הקו הלוגי המחבר בין העובדה שמשה 'בושש' לבוא והחשש של הציבור שמשה לא יחזור יותר, למסקנה שצריך לבקש תחליף להנהגה בדמות 'עגל זהב' ולא לפנות לבא בתור, לאהרון, מנהיג מוכר בעל סגולות משל עצמו, שיקבל על עצמו את ההנהגה?

ההתנהלות של עם ישראל שיקפה תגובה פוסט טראומטית של עם שחש תסכול, גם אם שלא בצדק, שהוא ננטש ע"י מנהיגו. תחושה הדומה לנבגדות. ככל שהתלות וחוסר האונים היו גדולים יותר כך התסמונת היתה חריפה יותר. היא באה לידי ביטוי בכמה דברים שאנו מכירים מתגובות פוסט טראומטיות: א. בתגובה לא רציונאלית שמעדיפה הנהגת 'עגל' על אהרון. תגובה שנובעת יותר מהבטן, מהרגש, ולא מהראש, מהשכל. ב. סוג של כעס (לא מוצדק) על משה, שכביכול נטש אותם, ואפילו אם יחזור לא יכירו יותר במנהיגותו: "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", מהו 'כי זה'? אמר רבי זכאי, ראו את משה תלוי באויר ועומד, אמרו אפילו הוא יורד אין אנו סומכין אותו" (מדרש הגדול לב א). ג. בחיפוש מענה מוכר למצבם, ממה שהכירו מעברם במצרים, שיקנה להם יציבות. אפילו שזה היה פתרון רע: "ואמרו לאהרן: המצריים היו נושאין את אלהיהם ומשוררין ומזמרין לפניו ורואין אותו לפניהם 'קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו' כשקוץ המצריים ונראה אותו לפנינו" (פרקי דרבי אליעזר מה).

הבחירה בעגל הזהב

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה - לפרשת כי תשא – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

לזכר אימי מורתי נחמה שנוולד ז"ל שהשבוע מלאה שנה לפטירתה.

חטא העגל הינו אחד האירועים החמורים בתולדות עם ישראל שעיצב והותיר את חותמו מאז התרחשותו על כל הדורות. חכמים עסקו בו בהרחבה בשאלה מי היו אלה שהובילו וגרמו לו האם העם היה שותף או שרק ה'ערב רב' עסק בהכנת העגל. ומה בעצם היה חטא זה, האם היה חטא של עשיית עבודה זרה, עבודה זרה בשיתוף (גמ' סנהדרין סג א, עבודה זרה נג ב, רש"י בפרשתנו), או תגובה למצוקה של העם שחשש שמנהיגו הבלעדי כבר איננו בין החיים, ועם שלם על נשיו וטפו נמצאים בלב המדבר בארץ ציה וצלמוות ללא מי שיכווין אותו וינחה אותו בדרכו. על כן הוא מבקש לעצמו תחליף להנהגה שאיננה: "כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים" (רמב"ן שמות לב א, א"ע, כוזרי ועוד). כל אחת מהאפשרויות מעלה שאלות שיש לתת עליהן את הדעת. ביחס לאפשרות האחרונה אנו מבקשים לשאול כיצד השלה העם את עצמו ש'עגל זהב' עשוי לפתור לו את בעיית העדר מנהיגות של בשר ודם? "תימה וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה בן יומו לא העלם ממצרים?" (פי' הריב"א על התורה כאן). חכמים בארו שהיה בו סוג של כישוף פלאי (גם אם הוא לא הספיק לעמוד במבחן, שכן הוא נשרף ונכתת לפני כן ע"י משה), מבית מדרשם של חרטומי מצרים. וכן שהצליחו ליצור מראית עין שיש בעגל רוח חיים ויכולת תנועה: "שהיה בו רוח חיים שנאמר (תהלים קו): 'בתבנית שור אוכל עשב' וראה שהצליח מעשה שטן" (רש"י שמות לב ה). אולם עדיין יש לשאול לשיטה זו מדוע עשו את העגל, אפי' לדעתם שסברו שמשה לא חזר כי איננו עוד, הרי היה שם אהרון והיה יותר הגיוני שהוא אשר יחליף את משה רבנו כמנהיג?

פרשת חטא העגל משקפת תופעה פרדוכסלית שמאפיינת את הבחירה האנושית. בעיתות משבר ובעת שנדמה שנמצאים במבוי סתום כאשר נדמה שאין פתרון הגיוני זמין, ואין מוצא. יש נטיה אנושית לנסות למצוא פתרונות בכל מחיר. למרות שהאדם הוא יצור תבוני, ומשתדל להתנהל ולבחור את בחירותיו על פי הגיון ושיקול הדעת, במצב שכזה תמיד יהיו כאלה שינסו להפעיל הגיון אלטרנטיבי או חשיבה יצירתית ב'הפוך על הפוך' כדי לפתור את הבעיה, ולו אף ליצור מראית עין שבכך הבעיה תפתר. ואם לא תפתר מיד אז בהמשך בחלוף הזמן. האדם נוטה לבחור בפתרונות מסוג זה משום שהיה רוצה להאמין שלבעיה יש פתרון, מאשר להגיע למסקנה שזוהי בעיה ללא פתרון שיש צורך לחיות אתה כמות שהיא.

אולם פעמים רבות הבחירה בפתרונות היצירתיים הללו מסתברת כבחירה טרגית. הפתרונות הללו אינם הגיוניים ואינם ישימים. הם לא יותר מ'מקסם שווא', שאינם מביאים לתועלת אלא אף גורמים נזקים. (כל נסיון להשליך מכאן על ארועים אקטואליים בדורנו, תהיה על אחריותו של הקורא בלבד).

איך שננסה להפוך את התמונה בסופו של דבר הבחירה בעגל היא בחירה בגוש זהב שאינו יכול למלא את ציפיות השווא שתלו בו.

 

לעילוי נשמת רבי חיים טובלי ז"ל

 

בפרשתנו נקרא שנית על הציוי האלקי לבנית המשכן ע"י בצלאל: "את אהל מועד ואת הארון לעדות ואת הכפורת אשר עליו וגו'. ואת השולחן ואת כליו ואת המנורה הטהורה ואת כל כליה ואת מזבח הקטורת. ואת מזבח העולה ואת כל כליו ואת הכיור ואת כנו. וגו'". (שמות לא ז ט). הסדר המוזכר כאן הוא בנית המשכן ואח"כ כלים, ובתוך הכלים ארון העדות קודם לשאר הכלים. האם הסדר הזה הוא בדווקא? שכן בפרשת תרומה הסדר הוא הפוך. קודם הארון והכלים (שמות כה י) ואח"כ המשכן. (שמות כו א). ההקפדה על 'סדר' התהליכים קשור לעקרונות יסוד בעבודת ד', במשכן ומחוצה לו.

עפ"י חז"ל יש חשיבות גדולה לסדר הבניה. משה רבנו ציוה בפרשת תרומה על הקדמת בנית הכלים אולם בצלאל תמה על סדר הבניה שציוה אותו משה רבנו, וסבר שראוי היה שהמשכן יבנה לפני הכלים. הסתבר שזה אכן היה הסדר שציוה הקב"ה: "בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת!" (ברכות נה א).

 

רש"י (שם) מקשר את הדיון בין בצלאל למשה רבנו על 'סדר הבניה', האם הוא מבחוץ פנימה או מבפנים החוצה. להבדל של 'סדר הבניה' המובא בפרשת תרומה ובפרשתנו: "לך אמור לו לבצלאל: עשה משכן ארון וכלים - שכן הם סדורים בפרשת כי תשא: "ראה קראתי בשם וגו' את אהל מועד ואת הארון לעדות" וכל הפרשה, ומשה אמר לו: עשה ארון וכלים, כגון שלחן ומנורה ואחר כך משכן, דסבירא ליה לרבי יונתן ש'כסדר' שהם 'סדורים' ב"ויקחו לי תרומה" אמר לו".

 

דיון זה מעלה תמיהה: הרי המשכן נועד לעבודת הקרבנות והשראת השכינה, והוא נבנה לפי התכנית האלקית, האם לא ה'תוצאה' הסופית המדוייקת היא החשובה ולא 'סדר' תהליך הבניה?

כמו כן מדוע הקפידה התורה על ה'סדר' ועל לוח זמנים מדוייק גם בעבודת המקדש והקרבת הקרבנות? (בספר ויקרא ובמשניות של סדר קדשים, וב'סדר העבודה' של יוה"כ: זבחים יד ג: "המסדר את השלחן"; מנחות יא ו: "לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה את השבת"; שם ח: "סדר את הלחם בשבת"; תמיד ב ג: "החלו מעלין בגזרין לסדר אש המערכה"; תמיד ב ד: "סדר המערכה גדולה"; שם ה: "עצי תאנה יפין, לסדר המערכה "; תמיד ז ג: "זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו"; קנים א א: "סדר קנים כך הוא".)

 

 

התורה הקפידה גם על המחשבה והכוונה המדוייקת בעת הקרבת הקרבן, ובכלל זה הקפדה על זמנו? (רמב"ם פסולי המוקדשין יג א) ומה הסיבה שהתורה מפרטת את הסדר המדויק של מבנה מחנה ישראל במדבר, (כשהמשכן בלב המחנה), ואת סדר המסע והחניה של השבטים והמשכן? (בספר במדבר).

בהסבר ענין הקרבנות כותב הכוזרי: "והכוונה במצוה זו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום כי אם שכינת מעלה". (כוזרי ב כו). וכן: "כי הענין האלקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם – אם מעט מעט ואם הרבה הרבה". (כוזרי ב כד)

השראת השכינה האלקית היא תוצאה של סדר פעולות מדוייק. על כן יש חשיבות גם לסדר הבניה של המשכן שנועד להשראת השכינה. מהחוץ פנימה ולא מבפנים החוצה.

גם הסדר המיוחד של המחנה נועד להשראת השכינה: "ושכנתי - יספר איך ישכון הכבוד בתוך בני ישראל בהקים הדגלים". (אבן עזרא שמות כט מה).

גם בתחומים רוחניים נוספים אנו מוצאים הקפדה על הסדר. (כגון סידור התפילה שבו יש סדר לתפילות, ונוסח קבוע, ליל הסדר, וכו').

ביסוד הדברים יש לבחון האם השראה רוחנית חייבת לבוא בצורה ספונטנית או שהיא אמורה לבוא מתוך סדר מוקפד של פעולות. (בעת הפולמוס על החסידות היו עמדות מנוגדות בסוגיה זו). מחד גיסא סדר מוכתב ומדוייק עלול להפוך את עבודת ד' לפעולה טכנית טקסית ללא נשמה וללא התעלות הרוח. ומאידך גיסא ציפיה להשראה ספונטנית של התעלות הרוח שתניע תהליכים של עשיה רוחנית, מבפנים החוצה, מעמידה אותה בסימן שאלה. מה יהיה כשההשראה לא באה מעצמה?! וכיצד תסתנכרן העשיה הרוחנית עם שאר מרכיבי החיים שמתוזמנים בלוח זמנים מדוייק, ולא תשבור את מסגרות החיים?! כמו כן יש חשש שההשראה הספונטנית תהייה מלווה בסיגים חיצוניים.

מרן הרב צבי יהודה זצ"ל (שהשבוע חל יום השנה השלושים וארבע להסתלקותו) היה נוהג לחזור על חשיבות הסדר בהנהגה האלקית, בעבודת ד' ובמשכן: "אחרי "ועשו לי מקדש" שהוא " בית קדושה" לפי רש"י, כלומר השראת השכינה ואחיזתה בתחתונים, מופיע 'סדר העבודה'. הבית לא נבנה סתם אלא יש סדר בתוך הבית המיוחד לשכינה". (שיחות הרצי"ה צו תשל"ו). "אצלנו יש סדר. לא אנחנו עושים סדר השכינה והנבואה עושים סדר, וכן בתורה שבעל-פה יש סדר". (שיעורים קנין תורה הקדמה).

פרשת המשכן, הקרבנות והסדר במחנה מלמדים אותנו שהדרך הנכונה לזכות להשראה ולהתעלות הרוח הפנימית היא ע"י נקיטת הפעולות המעשיות של המצוות בצורה תהליכית סדורה ומדוייקת, מבחוץ פנימה, שמלווה בכוונה עמוקה. אלה מחוללים ומולידים את ההשראה ואת התעלות הרוח הפנימית. "אחרי המעשים ימשכו הלבבות". "ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". (חינוך מצוה טז).

 

 

 

תשע"ה

 

 

אסטרטגיה של מנהיגות מגוננת

לפרשת כי תשא

 

במוקד פרשתנו, חטא העגל, אחד המשברים החמורים בתולדות עם ישראל, שאיים לכלות את עם ישראל ח"ו. "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם"(שמות לב י). יש מהמפרשים וחז"ל שפירשו שהחטא היה סוג של ע"ז, אולם רבים מהראשונים פירשו שעשיית העגל היתה קשורה למנהיגותו של משה רבנו ולא היתה כוונה לעשותו לאלו-ה. (א"ע שמות לא יח, רמב"ן לב א', כוזרי א צז).

 

לשם מה עשו את העגל? "וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנולד היום לא העלם ממצרים?" (רשב"ם שמות לב ד). אלא מש"בושש" משה לרדת מהר סיני (עפ"י חשבונם), סברו שמשה מת ועתה נותרו בלב המדבר ללא הנהגה וללא מי שיורם מה לעשות ולאן להמשיך. בגודל טעותם ביקשו תחליף להנהגת בשר ודם. "כעין תרפים העשויות במכשפות שיגידו צורכיהם".(רשב"ם שם א). וסברו שצלם העגל יגייס 'כוחות עליונים' שעל פי אמונתם הם שהדריכו את משה רבנו בהנהגתו. "שהיו סבורים שרוח הקדש ששרתה על משה בהוציאם ממצרים שרתה גם על העגל וכדומה להם" (ריב"א שמות לב ד).

כגודל המשבר כך התגלתה גדלות ההנהגה של משה רבנו שנדרש להתמודד איתו ביורדו מן ההר. בשבירת הלוחות, בגיוס שבט לוי להענשת עובדי העגל, בתחקור של אהרון על תהליך עשייתו. וכן פן מיוחד בהנהגתו של משה רבנו שמהווה, מודל ואיסטרטגיה של ההנהגה בעם ישראל. משה רבנו 'מגונן' על העם מפני כשליו ומחיר הכליה שנגזר עליו, ומסנגר עליו בפני הקב"ה. משה רבנו מתייצב בראש העם לפני מידת הדין האלקית, להפר את הגזירה שנגזרה עליו ולא משלים אתה. הוא מקבל על עצמו את האחריות על העם ועל מהלכי התיקון של החטא. "ועתה אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".(שמות לב לב). הוא מוכן למסור את הנפש ולשלם מחיר אישי, כדי לגונן על העם וכשליו. "מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם. (גמ' ברכות לב א).

מודל ה'הנהגה המגוננת' של משה רבנו, מופנה לכל הוקטורים של ההנהגה - כלפי מטה מול העם וצרכיו, בוקטור האופקי – אל מול האתגרים החיצוניים שאיתם העם מתמודד וכלפי מעלה – כמגונן על העם. מודל זה מאפיין את מנהיגות המופת בעם ישראל. "הא בכל מקום אתה מוצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל". (מכילתא דר"י בא א)

 

יתר על כן: "כל פרנס שאינו משחית נפשו ומשליכה על ישראל אינו פרנס! במשה הוא אומר אם תישא חטאתם וכו'" ביהושע הוא אומר: "בי ד' מה אומר וגו'" (יהושע ז' ח'), בי ולא בהון. בדויד הוא אומר: "ד׳ אלהי תהי נא ידך בי ובבית אבי וגו'". (מדה"ג שמות לב לב)

וכן גם אברהם אבינו שמסר עצמו על אנשי סדום ומרדכי ואסתר שמסרו נפשם על הצלת העם.

 

מודל ה'הנהגה המגוננת' הוא יעודו של המנהיג ושל איש המעלה. רבנו הרצי"ה זצ"ל היה נוהג להזכיר את דבריו המכוננים של הרמח"ל (מס"י י"ט): "ואמנם עוד עיקר ב' יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעי ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): "היש בה עץ". אם יש מי שמגין על דורו כעץ". ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, וכו'. שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים. אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל. דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו".

וכן במשנתו של הרא"ה והסנגור הגדול: "אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי-אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמקה ורחבה, וכו'" (אורות ישראל ד א).

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון