ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

חובה להתעשת ברגע האמת

הפרשה בחיי המעשה – פרשת תרומה - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

מה בין הקמת המשכן, לבחירות שבפתח?

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח). הקמת המשכן והשראת השכינה הם 'בנין אב' להבנת מורכבות המימוש של רעיונות ואידאלים בתוך המציאות המוגבלת בה אנו חיים.

"שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', אמר: רבונו של עולם: 'כי האמנם ישב אלוקים על הארץ?! הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי' (מלכים א ח כז). אמר לו: משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים בדרום, ושמונה במערב, ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם" (תנחומא כי תשא י).

השכנת שכינה אלוקית אינסופית בתוך בית גשמי מוגבל בגודלו עוררה אצל משה רבנו תמיהה ורתיעה; כיצד הדבר יתכן. תשובת הקב"ה עמוקה מיני ים; רצונו 'לשכון ביניהם' - בעולם המוגבל, כחלק ממנו. לשם כך הוא 'יצמצם' את שכינתו ולא יביא לידי ביטוי את אינסופיותו המוחלטת: "מניח אני את העליונים, וארד ואשכון ביניכם, וכו'. נתאוה הקב"ה; כשם שיש לו דירה למעלה, כך יהא לו דירה למטה" (תנחומא בחוקתי ה). זהו הפתרון של הפרדוקס; הנראות של מקום שכינתו האינסופית הוא מבנה מצומצם ומוגבל של 'עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום, וכו''.

בדברי המדרש יש עיקרון כללי: המציאות הגשמית המוגבלת מלאת החסרונות והפגמים מהווה 'דירה' לאינסוף האלוקי שכולו שלימות וטוהר! בדומה לכך גם מימוש הקדושה, הערכים והאידאלים בחיי המעשה. הם באים מעולם הטוהר, השלמות והאמת, אולם כשהם יורדים ומצטמצמים לעולם האנושי והמעשי הם נוצקים בכלים מוגבלים ורבי חסרונות. מי שמצפה לראות אותם מתממשים בשלמותם ולא יסתפק בפחות מכך עלול להתאכזב. זאת הסיבה שדווקא אנשים אידאליסטים מתקוממים כנגד המצב הבלתי נמנע שהאידיאל לא מתממש במציאות בשלימותו. והם הראשונים לבקר את אלה המבקשים לממש את האידיאל שהם מאמינים בו, שכן אין סיכוי שהמימוש יהיה מושלם. הם יעמדו בראש המבקשים לפעול כנגדם ולהדיחם. אולם אם אכן 'יצליחו' בכך ימנע מימוש האידיאל שהם עצמם מאמינים בו. כי בעולמנו אם ישנה ברירה בין 'הכל או כלום!' כנראה זה יהיה 'כלום'!

זהו כנראה גם פשר המחלוקת בין הדעה שהציוי על הקמת המשכן היה, מלכתחילה, מיד לאחר מתן תורה, כדי לחבר את השכינה לעולם המוגבל: "וכיון שקיבלו ישראל עול שמים בשמחה ואמרו: 'כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע', מיד אמר הקב״ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן" (אליהו רבא יז).

ובין הדעה שהוא היה רק לאחר משבר חטא העגל ושבירת לוחות הברית שניתנו מסיני: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם": אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו, וכו'. ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקב"ה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'". (תנחומא תרומה ה). כ'תיקון' או כ'לקח' מהמשבר; שרק השלמה עם צמצום השכינה בין 'עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום' תאפשר את השראתה ותמנע את שבירת הלוחות בעתיד.

האידאל הדתי לאומי הוא אידאל נעלה ויסודי ביהדות. הוא משלב בין קודש לחול ובין התורה לחיי המעשה, של הפרט והאומה. אידיאל זה הפך כבר לפני יותר ממאה שנים לתנועה רעיונית שיש לה מוסדות חינוך ותורה יחודיים, תנועות נוער מובילות, תנועת התנדבות עניפה, מפעל התיישבות מפואר וגרעינים בפריפריה. בשנים האחרונות יש בו גוונים שונים. בניה של התנועה משתלבים ותורמים תרומה יחודית בכל מוסדות המדינה, ומובילים בהגנת המדינה, בכלכלה ובמדע. מדינת ישראל זקוקה למפלגה שתייצג את האידאל הזה ותממש אותו. וגם שיהיה מי שיעמוד על המשמר שמוסדות אלה יקבלו את המשאבים שיאפשרו להם להמשיך את פועלם למען המדינה. הטענה שמדובר על גישה 'סקטוריאלית' היא הבל. משום שהצרכנים של פירות ה'מוסדות' האלה הם כלל אזרחי המדינה. אולם מטבע הדברים מפלגה היא כלי אנושי פוליטי מוגבל. ויש שהיא גם עושה טעויות. מי שמתנה את תמיכתו בה בתנאי שתהיה מפלגה מושלמת ישאר בלא כלום. הימנעות מהצבעה (שנותנת כח ליריבים הפוליטיים) או הצבעה למפלגה שאינה חורטת אידיאל זה על דגלה יפגע ביכולת לממש את האידיאל הדתי לאומי בחיי המדינה.

אנו מתקרבים לרגע האמת. אני פונה לאחי בני ובנות התנועה הדתית לאומית היקרים. ברגע האמת חייבים להתעשת.

מצביעים 'טֵי"ת בֵּי״ת'!

מדרג כישורי המנהיגות 

פרשה ומימושה - לפרשת תרומה - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

הקמת המשכן היתה אחד מה'פרויקטים' הלאומים הראשונים בהיסטוריה של עם ישראל. היו בו שילוב של היבטים רוחניים עליונים, עם היבטים טכניים של בניה והקמה, והיבטים מנהיגותיים ניהוליים וארגוניים. היו בו אומנויות יחודיות של בעלי מלאכה ושותפות של כל עם ישראל כל אחד בתחומו. מי שנבחר להנהיג ולנצח על המלאכה היה בצלאל. הגמ' לומדת מבחירתו של בצלאל 'בניין אב', כיצד יש לבחור מנהיג בעם ישראל:  אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור, שנאמר: 'ויאמר משה ראו קרא ה' כשם בצלאל וגו''.  אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל, אמר לו, רבש"ע, אם לפניך הגון לפני לא כל שכן,  אמר לו: אף על פי כן, 'לך אמור להם לישראל וכו'',  אמרו לו: משה רבינו, אם לפני הקב"ה ולפניך הגון לפנינו לא כל שכן.(ברכות נה א). הגמ' מתארת סוג של 'בחירות' או 'משאל עם' על התאמתו של בצלאל לתפקידו. אולם מה המשמעות לשאלת דעתם של משה והעם, לאחר שבעיני ד' בצלאל ראוי להנהגה? האם רק כדי שיהיו מעורבים בתהליך?! (אורח מצוה חו"מ סי' ב). או שיש בכך ללמדנו על בחינה של כישורי הנהגה שונים? ומדוע דוקא הבחירה של בצלאל הפכה להיות מודל לבחירת מנהיגים בעתיד?

הרב קוק זצ"ל מבאר שמדובר כאן על שלשה סוגי כישורים של הנהגה שנדרשים למנהיג: הראשון, אישיותו והמוסר הפנימי שלו. השני, חכמתו ויכולתו בתחום התוויית יעדים, ותכנון השיטה האופטימלית כיצד להשיגם. השלישי, הכריזמה ויכולת ההובלה של הציבור: "הפרנס אף שעיקר יתרונו צריך שיהיה במעלות פנימיות, שאב לכולן הוא, טהרת הלב וקדושת המעשים, הנובעים מקדושת הנפש ומדותיה הפנימיות, שהוא דבר הגלוי רק לד' לבדו שהוא חוקר לב. אמנם גם מעלות וכשרונות המוניות (ציבוריות א.ש) צריך שלא יחסרו לו, כדי שיהיה מוכשר להנהיג את הציבור בדברים ודרכים המתקבלים עליהם, ועל זה תורה ההמלכה בציבור, שעם היות עיקר הדיוק ליתרונותיו הפנימיים של הפרנס צריך שיהיו לו הכשרים שיד הציבור ג"כ משגת, כדי שיהיה להם קישור עצמי עמו. אמנם המעלות בכללם שלש הנה, האחת, הקדושה הפנימית וזך הנפש הגלוי רק לפני בוחן כליות ולב. השניה לה היא החכמה העמוקה הגדולה שראוי שיעוטר בה פרנס הדור כדי לנהל בתבונת כפים את עדתו. וזאת אמנם תתגלה גם לאדם, אבל רק ליחידי הסגולה החכמים הגדולים שהם יוכלו לעמוד על סוף דעתו של המורם מעם ולדעת ערכו, ולכל העם אין בזה הכרה. והמעלה השלישית היא השלמות ההמונית, כמו איש תואר ובעל קומה, צח הלשון הלוקח נפשות בחן מדברותיו" (עין אי"ה" על ברכות חלק ב', עמ' 262, אות כ"ח).

על כל אחד משלושת התכונות יש להתייעץ עם מי שנחשף לו ויכול להעיד עליו. על האישיותי הפנימי, יכול להעיד רק הקב"ה. על המנהיגותי, מקצועי, רק מנהיג בעל יכולת הבחנה כמשה רבנו, ועל הכריזמה, העם. זאת הסיבה שהתהליך כולל התייעצות עם כולם.

ראוי שלמנהיג יהיו את שלושתם: "אמנם, אימתי תהיה הדרכת התפרנסות שלמה והגונה, בזמן שכל אחת מן המעלות תופיע על ערכה הראוי לה, ויהיה העיקר הגדול השלמות האלוקית, צדקת הפרנס וחסידותו האמיתית. השניה לה, מעלת החכמה היתירה.והשלישית, המעלה ההמונית החיצונה, אז תהיה המעלה הנמוכה טפילה אל המעלה הרוממה ממנה, ותצליח הפרנסות להנהיג את הציבור בדרכי הטוב והחיים. אמנם כשיתהפכו הסדרים, ויעשה העיקר המעלות החיצוניות הנובעות מהמלכת הציבור, ואחריה מעלת החכמה היתירה, ואחריה מעלת החסידות וקדושת הצדק באחרונה, אז תסלף הפרנסות את דרכיה" (שם).

המדרג של בחינת התכונות צריך להיות לפי סדר הקדימויות הזה. מנהיג שעיקר מנהיגותו מתחילה מן הכריזמה והחיצונית שלו, והיא עיקר כוחו, ושני הכישורים הנוספים משניים לה עלול לקרוס בשעת מבחן. סדר הקדימויות הרצוי הוא, שעיקר בניין המנהיגות מתחיל מן האישיות הרוחנית והמוסרית הפנימית של המנהיג, וממנה נובעות שתי התכונות הנוספות: החכמה, התוויית היעדים והדרכים להשגתם, והכריזמה.

תרומיות   הבחירה

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה - לפרשת תרומה – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

פרשת תרומה עוסקת באחת משלוש ה'תרומות' שהרימו ישראל בעת הקמת המשכן: "דבר אל בני ישראל ויקחו ליתרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו'" (שמות כה ב-ח)

"אמרו רבותינו: שלוש תרומות אמורות כאן: אחת - תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש ב'אלה פקודי'. ואחת - תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת - תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד" (רש"י כאן). שתיים מבין השלוש הן תרומת 'מחצית השקל', כמס שווה לכולם שהוטל כחובה על הציבור. התרומההאחרונה המדוברת אצלנו בפרשה לא היתה שווה לכולם ובאה מבחירה ונדיבות 'איש אשר ידבנו ליבו'. תרומה שנובעת מ'בחירת הלב' ולא מאילוץ או מחוייבות: "לשון נדבה והוא לשון רצון טוב" (רש"י כאן). כפי שהודגש בתרגום יונתן בן עוזיאל: "מן כל דיתרעי לביה ולא באלמותא תסבון אפרשותי" (כאן). "ולא באלמותא: פירוש שלא יקחו בחזקה ובכח כנזכר במשנה כמה פעמים. והזהיר בזה, דלא תימא, מדכתב: 'דיתרעיה ליביה' פירוש: רצון ליבו, דפירושו דומה ד'לרצונו' ד(ספר) ויקרא, ש'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני', אלא לא בחזקה ושום כפיה" (פירוש על תרגום יונתן לרש"ז נטר כאן). וכדברי המדרש: "אשר ידבנו לבו – אין הנדיב אלא בלב שנאמר: כל נדיב לבו ולא אנוס" (מדרש לקח טוב כאן).

הדגש על נתינת הלב בא משום שהוא בא לציין בחירה בנתינה טהורה בלב שלם, ללא אינטרס כלשהו. נתינה שאין עמה ציפיה לתגמול חוזר: "ואמר 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו' לפי שיש אברים מקבלים ואינם נותנים, ויש נותנים ואינם מקבלים, ויש מקבלים ונותנים, ויש שאין נותנים ולא מקבלים, והלב נותן ואינו מקבל כמו שכתבו חכמי הרפואה, לזה יחס הנדיב ללב שהנדיב הוא הנותן ואינו מקבל. ואמר 'לבו' בכנוי, לפי שיש מתנדבים לא מלבם אלא מלב אחרים, שרואים לאחרים שמתנדבים ולכן הם מתנדבים מפני הבושה, ולזה אמר: 'ידבנו לבו' ואמר: 'נדיב לבו'" (תולדות יצחק כאן).

הבחירה לתת מכל הלב באה לידי ביטוי באופן האינטנסיבי שבו העם התגייס לתת מכל הלב: "וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די. ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן שלא הביאו ישראל עדיין. 'מאת כל איש' -  צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד" (ספורנו שמות כה ב).

במהלך הפרשיות הקודמות הרחבנו את הדיבור על הבחירה כביטוי למעלה הרוחנית המיוחדת של האדם שנברא ב'צלם אלוקים'. שיש לו אפשרות לבחור בצורה אוטונומית, ומשיקוליו שלו. ועל ההבדל בינו לבין בעלי החיים שאין להם בחירה, שמונעים בהתנהלותם ע"י אינסטינקטים הישרדותיים המאלצים אותם לפעול בדרך מסויימת.

הבחירה מקיפה את כל זירות החיים של האדם. החל מהזירה הקיומית של החייםהזירה הערכית מוסרית, והזירה של הרוחניות והקדושהבזירה הקיומית - האדם בוחר בין האפשרויות שבפניו, שנועדו להבטיח את קיומו והישרדותו, ואת הצלחתו בעולם. בזירה זו הוא בוחן את האפשרויות שלפניו על פי המידה שהן משרתות את הצרכים והאינטרסים הקיומיים שלו ומביאים לו תועלת, ואת הרצון לנוחיות והנאה בחייו. בזירה הערכית מוסרית - האדם בוחר בין האפשרויות שבפניו על פי אמות מידה ערכיות ומוסריות, מה יביא לידי ביטוי בצורה נכונה יותר את ערכיו ואת מוסריותו, ולא מה ישרת את האינטרס שלו. לעיתים מדובר על ערכים שהם מנוגדים ובאים על חשבון האינטרס שלו. כך גם בזירה של הרוחניות והקדושה. האדם בוחר בין האפשרויות שבפניו על פי אמות מידה של רוחניות וקדושה. מה יהיה מתאים יותר לרצון הקב"ה, ומה יחבר אותו יותר לקב"ה ולעבודתו. גם כאן לעיתים מדובר על דברים שהם מנוגדים ובאים על חשבון האינטרס שלו.

מבין שלושת הזירות של הבחירה, הזירה הקיומית דומה יותר במאפייניה לאינסטינקטים של בעלי החיים. משום שהבחירה בדבר נצרך, והישרדותי הוא צורך כמעט אינסטינקטיבי. דווקא ב'תרומה' שהאדם מוותר משלו מתוך שיקולים ערכיים ומוסריים או מתוך שיקולים של רוחניות וקדושה ניכרת הבחירה האנושית האוטונומית במיטבה. "ומה היא הנדיבות? שיהא האדם וותרן בממונו לעשות ממנו צדקה וגמילות חסדים, ושיהא נושא ונותן עם הבריות באמונה, ומוותר להם משלו ואינו לוקח משלהם כלום... ואמר חכם אחד, אין הנדיב מי שהתנדב על מי שהתנדב עליו וקרב מי שקרבו, כי זה גמול. אבל הנדיב מי שהתנדב על מי שלא התנדב עליו ומקרב מי שהרחיקו וכו'" (מעלות המידות" לר"י רופא מן הראשונים, מעלה י"ב עמ' קכ"ג).

 על כן הבחירה לתרום למשכן מבטאת את גדולת הבחירה האנושית. "הנדיבות היא המדה אשר יגיע בה האדם למעלות גדולות, וכשהנדיבות על דרך טובה, אז היא משובחת מאד. ובה יגיע אל מעלות רבות בעולם הזה ובעולם הבא וכו'" ("אורחות צדיקים" שער הנדיבות - שער י"ז).

התרומה, כשמה, מרוממת את האדם ומשקפת את מידותיו התרומיות.

כך אנו נוהגים גם לבאר את מאמר חכמינו: "בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" (עירובין סה ב). בדומה ליכולת האנושית לשלוט בשתייתו ובכעסו, היכולת של האדם לתת מכיסו לאחרים בניגוד לאינטרס שלו משקפת את היותו אדם בוחר. "דעו בני, כי מעלת הנדיבות היא מן המידות החשובות והמיוחסות, ואינה נמצאת אלא באנשים חשובים, וחביבה מאד לפני המקום, שלא נבנה העולם עד שלא שיתף בו מידת הרחמים... ומנין אנו יודעין שמידת הרחמים היא ממידת הנדיבות? שנאמר: 'טוב עין הוא יבֹרך כי נתן מלחמו לדל'" (מעלות המידות" שם).

הבחירה בתרומה ובנדיבות מתרחבת למכלול של תחומים: "ויש שלושה מיני נדיבות: האחד, נדיבות בממון. השני, נדיבות בגוף. השלישי, נדיבות בחכמה. ואלו השלושה היו באברהם אבינו. היה נדיב בממונו, דכתיב (בראשית כ"א ל"ג): 'ויטע אשל'. נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו. נדיב בחכמתו, כי למד כל העם דרך הישר עד שנתגיירו וכו'" (אורחות צדיקים שם עמ' קי"ט).

מוקדש לזכר ידידי השר אורי אורבך ז"ל

פרשת תרומה היא הראשונה בסדרה של חמש פרשיות החותמות את ספר שמות שבהן פרוט תהליך הקמת המשכן. הפרוט מלמד על החשיבות הרוחנית הקיומית של הקמת המשכן, לעם ישראל ולעולם כולו. משכן ישרה שכינה במחנה ישראל ויבנה קומה נוספת בהתבגרות הרוחנית של העולם (במדב"ר יב יב). מכאן נובעת הנחיצות של הקמת המשכן, בלעדיו יחסר מרכיב משמעותי בקיום הרוחני של עם ישראל.

במהלך לימוד הפרשיות עלינו להקפיד לשלב בין המפגש עם העוצמה הרוחנית שבתורה ובין לימוד הפשט והריאליה. פעמים שעוצמה זו מאפילה על התובנות והמסקנות החשובות מהפשט ומהניתוח הריאלי של הכתובים ושל ההתרחשויות המתוארות בהם.

עם ישראל, זה עתה עלה על במת ההיסטוריה ולקח על עצמו, לראשונה, פרויקט לאומי שיעמיד את הקדושה והשכינה ב'מרכז המחנה' (תרתי משמע). לשם כך הצטווה לגייס משאבים מן הציבור.

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת וגו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". (שמות כה ב).

עפ"י פשט הכתובים וחז"ל הפרויקט הלאומי של הקמת המשכן העלה סוגיות של מנהיגות וניהול, של יכולות עיצוב ואדריכלות ושל הקפדה מקצועית ודקדקנית על הביצוע בפועל ועל הדיווח על מימוש התרומות בסוף התהליך. אולם אנו מבקשים ללמוד ממנו על אסטרטגית גיוס המשאבים של התורה לפרויקט לאומי של קדושה.

הציווי של התורה היה לגייס תרומות לשם בניית המשכן. התרומה תלויה בנדבת הלב "איש אשר ידבנו ליבו". ציוי דומה אנו מוצאים גם בהקמת המקדש הראשון: "ויתנדבו שרי האבות ושרי שבטי ישראל ושרי האלפים והמאות ולשרי מלאכת המלך וגו'. וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לד'". (דברי הימים א', כ"ט א'). ובמקדש השני: "בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבהלבית האלקים אשר בירושלים". (עזרא א' ב'-ד').

אולם התרומה למשכן לא היתה רק נדבה: "אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן: אחת תרומת בקע לגולגולת, שנעשו מהם האדנים, וכו'.. ואחת תרומת המזבח בקע לגולגולת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. שלשה עשר דברים האמורים בענין. כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה וכו'". (רש"י שמות כה ב).

מכאן שרק אחת מהתרומות שנגבו היתה נדבה והשתיים נגבו כחובה ונגבו בצורה שיוויונית: " זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לד'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ד'". (שמות ל יג).

נדבה ומס חובה הם שיקוף של שני הצדדים במשכן. מצד אחד זהו פרויקט חיוני ונצרך מבחינה לאומית וציבורית שחסרונו עשוי לגרום לנזק לציבור ולדרכו, ולכן הוא אמור להיות על חשבון הקופה הציבורית, ולא מותנה בבחירה, שמשהו מהציבור יגלה רצון טוב וינדב מכיסו. אסור להעמיד בסימן שאלה את קיומו. מצד זה הנהגת הציבור צריכה לגייס את המשאבים מהציבור, כחובה. כצורה של מס.

מצד שני משאבים שמגוייסים בכפיה, אינם מגייסים את הרצון הטוב של הציבור. הנדיבות וההתנדבות מוציאה מן הכח אל הפועל את הרצונות הטובים של האדם, את רגשות ההזדהות.

כאשר המשאבים מגוייסים כחובה צריך לשמור על שוויוניות וניתן לגייס מכל אחד רק סכום בסיסי, ולא גבוה, וכאשר הנתינה באה מתוך בחירה, רצון טוב ונדיבות לב, אמנם יהיו כאלה שלא יתנו מאומה, אולם יהיו כאלה שיתנו מעל ומעבר ולעיתים אף למעלה מיכולתם.

ממס החובה של מחצית השקל נבנתה התשתית, האדנים, הבסיס למשכן. אולם את גוף המשכן וכליו בנו מנדבת הלב.

הנתינה שבאה מעומק רגשות הלב יוצרת התרוממות רוח עילאית שמטביעה את חותמה במשכן: "בנתינת כל אחד מישראל חלק זהב או כסף המשכן, יתן נדיבות ליבו מצורף לזהב או לכסף ומהזהב והכסף יעשה המשכן וכליו, ומהנדיבות לב משכן ובית מנוחה לחי עולמים וכו'. אין הדביקות של השי"ת עם בני ישראל מצד האפיריון, אלא מצד נדיבות לב אשר בתוכו וכו'. נמצא המשכן עצמו כמוהנר, והאהבה אשר מבנות ירושלים כמו השלהבת הקשורה בנר ככה. אל עבר פני ד' האירה האהבה ונדיבות לב עם בני ישראל וכו'. המשכן ימצאו שנים זה בתוך זה, הפנימי, רוחני מנדיבות לבבני ישראל, והחיצון מהנדבה הגשמית וכו'. ולכן נקראו מקדש ומשכן. ("כלי חמדה" לר' שמואל לנייאדו, תורה שלמה שמות כ"ה אות כ"ד:)

 

 

סוד הצמצום והמיקוד ומשנת השילוביות

לפרשת תרומה

במרכזה של הפרשה אחד השיאים בתולדות עם ישראל במדבר ובכלל, הציווי להקים את המשכן "ועשו לי מקדש". מכאן למדו את עקרונות בנית המשכן האנושי והאישי, בבחינת, "בלבבי משכן אבנה". (השיר של הרב הוטנר עפ"י שירו של רבי אלעזר אזיכרי)

חכמים נחלקו האם הציוי להקמת המשכן היה לאחר ובעקבות חטא העגל: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו!". (תנחומא תרומה ח). מטרת ההקמה בעיתוי הזה, השראת השכינה בישראל: "כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל. ולכך נקרא 'משכן העדות' שהוא 'עדות לכל באי העולם' שהקב"ה שוכן במקדשכם! (שם).

או שהציוי להקמת המשכן נאמר בסמוך למעמד הר סיני. "וכיון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה, ואמרו: "כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע", מיד אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן שנאמר (שמות כה): "דבר אל בני ישראל וגו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'". (תנא דבי אליהו רבה פרק יז). הציווי על הקמת המשכן מיד לאחר מעמד הר סיני היווה המשך והשלמה להתגלות שזה עתה היתה בסיני. (רמב"ן הק' לבמדבר).

הציוי להקמת המשכן, ולהשראת השכינה במבנה מוגדר ומסויים, מהווה חידוש אמוני דרמטי: "רבי יהודה בר סימון אמר: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אמר: רבש"ע "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך!" אמר לו (הקב"ה): משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם! וכתיב, "ונועדתי לך שם ודברתי". (תנחומא כי תשא י).

משה רבנו מופתע, כביכול: כיצד ניתן לצמצם כביכול את השכינה האינסופית לתוך מבנה מוגבל עם מחיצות?! אולם, אדרבא, בכך הקב"ה מגלה למשה רבנו את 'סוד הצמצום' שבהתגלות האלקית, ואת מהות קדושת המקום. האלוקות האינסופית מבקשת להתגלות בתוך עולם סופי ומוגבל. ה'צמצום' אינו 'מרוקן' את המקור המקודש אלא הוא סוג של 'מיקוד' של האינסוף והשקתו לתוך המציאות המצומצמת. "משל למערה שהיא נתונה על שפת הים. געש הים נתמלאת המערה, והים לא חסר כלום. כך הקב"ה יתברך זכרו, אע"פ שכתוב "וכבוד ה' מלא את המשכן" אעפ"כ "הודו על ארץ ושמים". (תנחומא ויקהל ז).

האינסוף 'מתמצה' כביכול ועובר מיקוד בתוך המציאות המוחשית המוגבלת. כמעין פירמידה הפוכה שהקצה העליון הוא בעולם האינסוף, וקודקודה נמצא במקום המצומצם. כל מי שקשור לקודקוד קשור לאינסוף. (מעין מה שכתב החסד לאברהם מעין ג נהר ג, על קדושת המקדש, ירושלים וארץ ישראל).

הקב"ה 'צמצם' את שכינתו – את האינסוף לתוך מסגרות וגבולות כדי להופיע במציאות ולאפשר לאדם להתחבר לשכינה האנסופית. מבחינה זו ההתגלות האלקית במשכן בין בדי הארון היא בבחינת 'צל': "ויעש בצלאל את הארון וכו'. ולמה פירש בארון מלאכתו לבד, ועשאו בידו, בשביל ששם 'צלו' של הקב"ה, שהוא 'מצמצם' שם שכינתו. ולפיכך קראו 'בצל-אל': שעשה צלו של הקדוש ברוך הוא בין שני הכרובים. שנאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו'". (תנחומא ויקהל ז).

ענין הצמצום והמיקוד במשכן בא לידי ביטוי גם בבנית המשכן האנושי האישי, בבחינת "בלבבי משכן אבנה": "והוא בשום לב אל אומרו "ושכנתי בתוכם" ולא אמר 'בתוכו'. והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת שכינה באדם הוא, ולא בבית! מאומרו 'בתוכם'". (אלשיך שמות פרק כה).

כדי לבנות את המשכן האנושי האישי, ולחבר את האדם עם השכינה, כדי שתשרה בתוכו, עליו לפעול על פי עקרון הצמצום והמיקוד: "בכל דרכיך דעהו", צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצוי' באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים. כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא ובה ימצאנה ולא במקום אחר. וכשהוא עוסק בתורה ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בריו ולזכור ולשנן היטיב, ובזה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמ"ח להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית' , ע"כ כל מה שעושה יהי' הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השי"ת בכל הדרכים". (מוסר אביך פרק ב' פס' ב).

אנו נוהגים לציין את עקרון המיצוי והמיקוד גם כחלק ממשנת השילוביות: בשילוב בין המרכיבים השונים בין ה'קודש' ל'חול', בין 'הרוח' ל'חיי המעשה', בין 'קידום הפרט' ל'תרומה לכלל', צריכים את ההקשר הכולל והשילוביות ההרמונית בין מרכיבים שונים לעיתים גם מנוגדים.

בניגוד למי שמתרכז רק בדבר אחד, השילוביות מצריכה לחלק את הזמן והמשאבים בין המרכיבים השונים. אולם חלוקתם ופיזור המאמצים והמשאבים בין כמה מרכיבים עלולה להיות האחד על חשבון השני וליצור בינוניות ורדידות בכל אחד מהם. על כן תנאי לשילוביות הוא ההתמקדות המיצוי המושלם וריכוז המאמץ, בכל אחד מהמרכיבים, כאשר עוסקים בו. בכל שלב ופרק מוגדרת מסגרת הזמן שבה מתמקדים במרכיב מסויים ואז עוסקים רק בו.

משך הזמן הנדרש להתמקדות בכל מרכיב צריך להיות כזה שהוא מאפשר למצות הישג משמעותי באותו פרק זמן, אם הוא קצר מכדי להפיק בו הישג משמעותי הוא יאבד את ערכו.

 

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון