ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

אובססית הרבנים

פרשה ומימושה - לפרשת בא - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

פרשת בא מסיימת את תקופת עשרת המכות. כשנה אינטנסיבית שבה משה רבנו מנהל תהליך פוליטי מדיני מול פרעה: "מכות מצרים י"ב חדשים, וכו'" (סדר עולם רבה פרק ג). תקופה בעלת אופי מיוחד ואתגרי למנהיגות של משה רבנו. כל מכה היתה כרוכה ביכולת לנהל משא ומתן מקדים, ומפגשי פסגה רמי מעלה עם פרעה: "רבי יהודה ורבי נחמיה: אחד מהם אומר: כ"ד ימים היה מתרה בהם עד שלא בא המכה ושבעה ימים המכה משמשת בהם, ואחד מהם אומר: ז' ימים מתרה בהם וכ"ד ימים הייתה המכה משמשת בהם" (שמו"ר ט יב). בסוף תקופת עשרת המכות פרעה נכנע ללחץ ומסכים, מרצונו, להוציא את עם ישראל ממצרים. מהיציאה ממצרים ואילך מתחיל פרק חדש ובעל אופי שונה במנהיגותו של משה רבנו. הנהגה לאומית של עם ישראל בתהליך התגבשותו כעם של בני חורין.

תוך כדי הפרשה בא לידי ביטוי צד נוסף במנהיגות של משה רבנו מנהיגותו התורנית. משה רבנו מצווה לראשונה, את עם ישראל מספר מצוות: קידוש החודש, קרבן פסח, על מצות ומרורים, איסור החמץ, מצות בכור ופדיונו, ומצות תפילין.

כל הצדדים במנהיגותו של משה רבנו הם פנים שונות של אותו הדבר. אין אחד מהם בא על חשבון השני או מוריד מערכו. למרות שמדובר על תחומים שונים ועל כישורים שונים. אף על פי כן יכולת המנהיגות התורנית אינה מקטינה את היכולת של משה רבנו לעסוק בהנהגה לאומית. ולהיפך, יכולתו במנהיגות הלאומית אינה מקטינה את יכולתו לעסוק בהנהגה תורנית. שתי היכולות הללו ילוו אותנו בפרשיות התורה עד סוף ספר דברים.

אנו רואים חשיבות בהדגשת נושא זה בעיתוי הנוכחי. בתוך בליל האמירות בזירה הפוליטית אנו שומעים, מכיוונים שונים, על הבעייתיות, לכאורה שקיימת במעורבות רבנים בפוליטיקה. על רבני הציונות הדתית שכביכול בגלל מעורבותם והבעת העמדה 'השתלטנית' שלהם הם גרמו למפץ הפוליטי. כמי שקרוב לענין אני יכול להעיד שעובדתית הדבר כלל לא נכון. אדרבא עצת הרבנים, בעלי נסיון רב, בכמה עניינים במהלך הקדנציה, שכונסו ע"י הפוליטיקאים, מנעה החלטות שהיו עולות מחיר פוליטי כבד. לעיתים יש רושם שקיימת אובססיה כנגד המעורבות של רבנים בפוליטיקה, המערערת על שיקול הדעת שלהם והיכולת שלהם לחוות דעה בנושאים פוליטיים. זו גם מלובה בהסתה ממומנת ביד נדיבה ע"י אשכולות 'הקרן החדשה'. המעוניינים לרכך את הדתיות של הציונות הדתית. כביכול מדובר בקבוצת חשוכים שמבקשת להכתיב.

בראיון ברדיו בשבוע שעבר, לאחר כנס הרבנים שביקש לטכס עצה בעקבות המפץ הפוליטי, נשאלתי על הצעה שהועלתה למקם אישיות רבנית מפורסמת עתירת זכויות, חתן פרס ישראל, כמנהיג המפלגה, כדי לחלץ אותה מהמערבולת שנוצרה.  נשאלתי: 'האם זה רעיון טוב שרב יעמוד בראש המפלגה?' בהנחת יסוד סמויה שזה לא מתאים.

ובכן, מי לנו רב כמשה רבנו שהיה גם מנהיג של עם ישראל. האם רבנותו פגמה את יכולת מנהיגותו וטיפולו בצרכים של עם ישראל במדבר?! התנועה  הדתית לאומית 'המזרחי' עצמה הוקמה בשנת תרס"ב -  1902 ע"י הרב ריינס. ובהקמת המדינה היא יוצגה בכנסת ובממשלה ע"י הרב מימון.

לשאלת המראיינים עניתי שהתפיסה שרבנים הם אנשים המנותקים מעולם העשיה ועוסקים בעולם הלכתי מצומצם של 'כף וקדירה' היא תפיסה מיושנת השייכת למזרח אירופה שלפני השואה.  רבני הציונות הדתית ככלל הם אנשים אינטליגנטים בעלי השכלה כללית רחבה, כולם שרתו בצה"ל חלקם כמפקדים וכקצינים, ואפילו ברמות בכירות. מדוע העובדה שהם רבנים אמורה לגרוע מיכולתם לשמש בתפקיד פוליטי?! רבנותם אינה מהווה יתרון ולא אמורה להיות גורם מפריע. הרבנים הם אנשי ציבור, משרתי ציבור, גם של ציבור לא דתי, מייצגים את הציבור בתחומים שונים, רובם לא פוליטיים, הם קרובים לרחשי הלב של הציבור. הראיה שבכל מערכת בחירות פונים המועמדים אליהם כדי שישפיעו על הציבור לבחור בהם. מדוע זה ברור שאנשי אקדמיה – דוקטורים ופרופסורים יכולים להיות בפוליטיקה ורבנים לא?!

 הגיע הזמן להשתחרר מהאובססיה.

שלילת הבחירה כעונש

'ובחרת בחיים'– הבחירה בפרשה- לפרשת בא – תשע"ח– הרב אליעזר שנוולד

תחילת הפרשה מיידע הקב"ה את משה רבנו ומכין אותו לקראת הכבדת לב פרעה, באופן שישבש את שיקול דעתו ואת בחירתו: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו. וגו'. וידעתם כי אני ד'" (שמות י א-ב).הכבדת הלב יוצאת דופן ביחס לשאר המכות: "'כי אני הכבדתי את לבו' - בכל המכות לא מצינו לשון זה רק עכשיו, וכו', כלומר; אל תתמה אם הוסיפו לחטוא אחר שאמר 'ד' הצדיק' שהרי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" (חזקוני שם). בכך מכין הקב"ה את משה לקראת ההתנהלות הסרבנית הלא הגיונית של פרעה, שמתקשח, למרות הקטסטרופה שמונחתת על ראשה של מדינתו. אנו עוסקים בסוגיות הבחירה החופשית להלכה ולמעשה, על כן אנו מבקשים לדון בהכבדת הלב ו'שלילת הבחירה' כפעולה דרמטית ורבת משמעות, שכן הבחירה החופשית היא אחת מאושיות הקיום של העולם האנושי, המדמה את האדם לבוראו: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה:'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע'(בראשית ג כב), כלומר:הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע". (רמב"ם תשובה ה א).

מאז שחר ההיסטוריה התנהל ויכוח על 'הבחירה החופשית'. היו שסברו שהאדם נתון בתוך מערכת דטרמיניסטית (סיבתית - שאין בה בחירה), שבה דבר אחד תלוי בשני ומשתלשל ממנו ואין לאדם בחירה חופשית ויכולת השפעה. הם טענו שגורמים שונים, גלויים וסמויים, פסיכולוגיים, מולדים, או חברתיים מכתיבים באופן מוחלט את החלטותיו. לשיטתם 'תחושת הבחירה החופשית' האינטואיטיבית הקיימת באדם הינה רק אשליה.  לאחרונה, עקב התפתחות גדולה במחקר המוח הויכוח חזר להדהד משום שיש חוקרים הטוענים שהפעולה הנוירולוגית של המוח תומכת בגישה הדטרמיניסטית, שהתודעה והתחושות התת הכרתיות אינן נשלטות ע"י בחירת האדם והן ונובעות מפעולה חשמלית של המוח. שהאדם רק 'מדמיין' לעצמו שהוא זה שמחליט באופן מודע.

היו גם שסברו שהאדם מצוי תחת מערכת פטליסטית (שהגורל קבוע מראש). שגורלו נקבע באופן מוחלט ע"י גורמים אחרים, ולא על ידו, ולו אין יכולת לשנות את גורלו.

התורה שוללת גישות אלה וסבורה שלאדם יש 'בחירה חופשית'. הגורמים השונים עשויים להשפיע בהטיה לכיוון מסוים אולם לבסוף ההחלטה של האדם היא חופשית, והוא יכול להחליט בניגוד להטיות הללו: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ב). כך גם הגורל אינו קובע לאדם באופן מוחלט "הכל צפוי, והרשות נתונה" (אבות  ג טו). הבחירה החופשית היא יסוד התורה, המוסר והמשפט, שכן היא אשר מטילה את האחריות של האדם על מעשיו. "ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה! שנאמר:'ראה נתתי לפניך היום את החיים', וכתיב:'ראה אנכי נותן לפניכם היום', כלומר,שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים. וכו'.שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם" (רמב"ם תשובה ה ד).

הרמב"ן מצא לנכון להעיר כאן שהסרבנות של פרעה שבאה מהכבדת הלב, נועדה לאפשר את המשכת תהליך עשרת המכות, אולם היא לא תגרור בעטיה עונשים נוספים על פרעה. ו"אמר לו הטעם כי עשיתי כן, למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם שידעו מצרים את גבורתי, לא שאעניש אותם יותר מפני הכובד הזה" (רמב"ן שם). הערה זו נצרכה משום שלא יעלה על הדעת להעניש משהו שנשללה בחירתו החופשית והוא לא חטא מרצונו. ללא 'בחירה חופשית' אין אחריות אישית של האדם על מעשיו ואין שכר ועונש כלל: "אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשהכך?! וכו', והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כולה?! ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק?!'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!'" (רמב"ם תשובה ה ד).

לאור כל זאת יש צורך לבאר את המקומות בתורה, שמשתמע מהם ההפך הגמור: "פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה (של הבחירה החופשית א.ש.) ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים וכו'" (רמב"ם תשובה ו א). "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה הוא. וכו'. לפיכך כתוב בתורה:'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר:'הבה נתחכמה לו' נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו לפיכך חזק הקב"ה את לבו" (רמב"ם תשובה ו ג).

בניגוד לתפיסה הדטרמיניסטית והפטליסטית התורה מושתתת על כך שיש בחירה חופשית. שלילת הבחירה של האדם היא כלי ענישה שמופעל במצבים קיצוניים. שלילת הבחירה מפרעה באה רק לאחר שהוא מבחירתו החופשית נמנע מלשחרר את עם ישראל (בפרשה הקודמת). ולאחר שהוא חיזק את ליבו שלו, הקב"ה חיזק את לבבו, כעונש.

 
 
 
 

בפרשת בא עם ישראל יוצא ממצרים הגלות הקשה ושעבוד מצרים באים לקיצם. מאמרינו לפרשיות השבוע מוקדשים להתבוננות בפרשה מזוית מבט אסטרטגית, שמאפשרת לברר מהם 'אבני היסוד' של הא\סטרטגיה הלאומית באספקלריה תורנית. נדרשנו לכך בשל הצורך החיוני בפיתוח חשיבה אסטרטגית בדורנו, בעת שאנו נדרשים לקחת אחריות על תהליכים גורליים בעם ישראל. הצורך ניכר בכל תחום בחיינו, הפרטיים והלאומיים.

מקובל לחשוב שנקודות המוצא של האסטרטגיה, נמצאים בפן האירגוני של התהליכים, ובאמצעותם ניתן להשיג יעדים כלליים ארוכי טווח ורחבי היקף. אולם אחד מאבני היסוד של ה'איסטרטגיה באספקלריה תורנית' היא שילוב של פרקטיקה עם עולם של אמונה וחזון. עם האתוס היחודי של עם ישראל. אלה אמרים לבוא לידי ביטוי גם בשלב הגדרת היעדים האסטרטגיים, וגם בשלבי ההתנהלות להשגת היעדים. במבנה הציבורי והמדינתי היחודי, ובאופן עיצוב המוסדות החברתיים והשלטוניים.

האתוס היחודי של עם ישראל עוצב בשנות הגלות והשעבוד במצרים, ביציאה ממצרים, במעמד הר סיני, ובשהיה במדבר. במצרים נקרא לראשונה כעם, "הנה עם בני ישראל" (שמות א ט).

הגלות והשעבוד במצרים והיציאה ממצרים, היו אירועים מכוננים בתולדותיו. שנות הגלות והעבדות הקשה חרטו את רישומם העז באופיה של האומה ובהתנהלותה לנצח. אי אפשר לעמוד על אופיה של האומה הישראלית לדורותיה, מבלי לחדור לעומק המשמעות של אירועים אלה.

חכמנו נחלקו בשאלה האם גלות מצרים היתה חלק מתוך תכנית אלקית מלכתחילה, או סיטואציה שעם ישראל נקלע אליה בעקבות בחירה אנושית, חטא, התנהלות וכו'. (סיכום הדעות באברבנאל בראשית פ' טו, ובפ' לח) ובהתאמה לכך חלקו בשאלה האם הנבואה על השעבוד בברית בין הבתרים היתה סוג של "גזירה אלקית" ללא קשר להתנהלות של עם ישראל, או שהיתה גילוי נבואי של העתיד, ולא משום שהקב"ה גזר אלא משום שזה מה שיהיה בעתיד, כתוצאה מההתנהלות של עם ישראל.

מבין הסוברים שהגלות והשעבוד היו סיטואציה שעם ישראל נקלע אליה בעקבות בחירה אנושית, היו שיחסו זאת ל'חטא' של אברהם אבינו (נדרים לב א, רמב"ן בראשית יב י) ויש שיחסו זאת למכירת יוסף (אברבנאל שם). לעם ישראל שהפרו ברית מילה (שמו"ר א, ח) ולהטמעות בתרבות המצרים (ילק"ש שמות קסב) עד כדי עבודת אלילי מצרים (ספורנו בראשית טו יג).

ומהם שסברו שלא היתה תוצאה של חטא אלא של התנהלות העם: "שגלות מצרים לא היה עונש עוון כלל, ושלא נגזר עליו גזרה מאת השם. ושמאמר: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" - הוא הגדת העתיד, שהגיד לו שזרעו ירד מצרים מפני זלעפות רעב. ושאחרי מ ות שמה השבטים וכו' - בניהם וזרעם יתלכלכו בלכלוכי מצרים ועבודותיהם הזרות ותסור מהם השגחת השם. וכו'. יתגברו עליהם המצריים בזדונם ורשעתם". (דעת הר"ן אברבנאל שם)

ומאידך היו מבין החכמים שסברו שהשעבוד היה סוג של "גזירה אלקית" שאין אנו מסוגלים להבין בתבונתנו האנושית המוגבלת את יעודה, ללא קשר להתנהלות של עם ישראל: "הנה התבאר מזה כולו, שגלות מצרים היה בגזרת השם" (אברבנאל שם)

אולם היו שבקשו לתת לדבר טעם. שבאופן הזה הקב"ה ביקש לעצב את אופיו היחודי של עם ישראל: "שכמו שבאיש הפרטי יעברו עליו בנעוריו כמה יסורים ומכאובים, אם בעת הולדו אם אח"כ מצמיחת השנים והחלאים וכו', למען יזכך חומרם וירגישו אור נפשם וכו', כן האומה אשר בחר ה' לסגולתו שם אותה תחלה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה ע"י עוני ומכאובות, וכו'. (מלבים בראשית טו יג)

זכרון השעבוד ורישומו עוגן במצוות רבות במצוות התורה, הפרטיות והלאומיות: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך " (דברים טז ג). אנו מצווים על זכרון יציאת מצרים פעמיים ביום: בבוקר ובערב. ובאופן מיוחד על סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, ו"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". את 'לפיד' הזכרון הזה אנו מצווים להעביר למשמורת מדור לדור: "והגדת לבנך". (שמות יג ח). והוא מונצח במועדי ישראל: "זכר ליציאת מצרים".

זכרון יציאת מצריים הטביע באומה הישראלית את ההסתייגות מתופעת העבדות האנושית – והשליטה של אדם בזולתו לצרכיו. אולם מעל לכל את ההתנהלות מתוך רגישות מיוחדת לעוול ובדאגה מיוחדת לחוליות החלשות שבחברה. בכולן צוותה התורה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".(דברים ה, טו. טו טו, כד כב)

The Cornerstone of National Strategy

– Remembering the Exodus from Egypt

Parshat Bo - Rabbi Eliezer Shenvald

In Parshat Bo, Am Israel leaves Egypt. The harsh galut (exile) and oppression in Egypt finally end.

Our writings on the weekly Torah reading focus on the examining the parsha from a strategic point of view, allowing us to glean from it the "cornerstones" of national strategy from a Torah standpoint. It is imperative to do this because of the essential need to develop strategic thinking in our generation, at the time that we are required to take responsibility for critical developments in Am Israel. There is a need for this in every aspect of our lives, private as well as national.

It is generally accepted thinking that the starting points of strategy are in the organizational side of the developments, and through them it is possible to attain long-range and far-reaching goals. However one of the foundations of "Torah- based strategy" is the integration of practicality with a world of Emunah and vision, with the unique ethos of Am Israel. These are supposed to come into play at the stage of defining the strategic goals, as well as in the stages of working toward achieving them.

The unique ethos of Am Israel was formed during the years of exile and subjugation in Egypt, the exodus, the giving of Torah at Sinai, and our years in the desert. We were first called a nation when we were in Egypt: "Behold the nation Bnei Israel…" (Shemot 1:9)

The exile, the slavery and the exodus were formative events in our history. The years of exile and the backbreaking work engraved their strong impression forever on the nation's character and its conduct. It is impossible to discuss the character of the Jewish nation over the generations, without understanding the deep meaning of these events.

Our sages differ over the question, whether the galut to Egypt was part of a preordained divine plan, or a situation that Am Israel got into as a result of human choice, sin, conduct, etc. (The Abarbanel summarizes the various opinions in Bereshith chapters 16 and 38) Accordingly, the opinions vary as to whether the prophecy foreseeing slavery at the Covenant Between the Pieces was a "divine decree" independent of the actions of Am Israel, or conversely, a prophetic revelation of the future, not because G-d decreed it but because that is what will happen in the future, as a result of Am Israel's behavior.

Among those who explain the galut as a situation resulting from human choice, there are those who attributed it to the "transgression" of Avraham Avinu (there are several opinions in the Talmud as to what exactly this was. In tractate Nedarim 32a: Rabbi Yochanan said, because Avraham "missed the opportunity" to proselytize the inhabitants of Sodom after his victory against the four kings.) Others said it was the result of the sale of Yosef. (Abarbanel) Still others say that the galut came about because Am Israel transgressed Brit Milah (Shemot Rabba 1:8) and assimilated into Egyptian culture, even to the point of adopting their idolatry. (Sforno Bereshith 15:13)

The other opinions say that the exile was not the result of any transgression, but the result of the nation's behavior: "That the galut in Egypt wasn't the result of any sin, and was not decreed by G-d. And what He said, 'Know that your descendents will be strangers' – this was telling (Avraham) the future, when his progeny will go down to Egypt because of the devastating famine. And after Yosef and his brothers died there… their sons and the generations afterwards became soiled in the filth of Egypt and their idol worship, and G-d's (protective) supervision was withdrawn… and the Egyptians overpowered them, in their malice and wickedness." (Abarbanel)

As mentioned above, there are sages who explain the oppression as a "divine decree" which our limited human intelligence cannot comprehend its purpose, with no connection to Am Israel's conduct:

"And from all of this it is clear that the galut of Egypt was the decree of G-d" (Abarbanel)

And in an explanation of the reason behind the galut, that this is the way that G-d shaped the unique character of Am Israel:

"Just as an individual man will go through difficulties and suffering from a young age, from his birth and his developmental years…and the result will be purifying his material and sensing light his soul…thus the nation which G-d has chosen, He first put it (Israel) in the metal furnace (Egypt) in order to cleanse the impurities of their substance and to purify it by affliction." (Malbim Bershith 15:13)

The remembering of the slavery and the impression it made are anchored in many of the Mitzvot of the Torah, individual and national: "So that you will remember the day you left Egypt all the days of your life." (Devarim 16:3) We are commanded to remember the exodus from Egypt twice each day: in the morning and in the evening. And we commemorate it especially in the night of the Seder, and "Whoever elaborates in telling the story of the exodus from Egypt - this is praiseworthy." We are instructed to pass this "torch" of remembrance, to preserve it from generation to generation: "And you will tell your son" (Shemot 13:8) And it is immortalized in the prayers on Jewish holidays: "In memory of the exodus from Egypt."

The memory of the exodus from Egypt stamped into the nation of Israel the opposition to human slavery – one man ruling over another for his own advantage. And above all, conduct that stems from special sensitivity to injustice and special concern for the weak levels of society. Regarding all of these, the Torah commanded: "And you will remember that you were a slave in Egypt." (Devarim 5:15)

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון