• אורך רוח וגדלות אמונה בעתיד ירושת הארץ
הרב אליעזר חיים שנוולד
 
בפתח פרשתנו מתארת התורה את לידת יעקב ועשיו ואת מכירת הבכורה ליעקב: "ויזד יעקב נזיד ויבוא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי. וגו'. ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וגו'. וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב. וגו'. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקום וילך ויבז עשו את הבכורה". (בראשית כה כט).
עשיו החוזר מן השדה רעב, עייף ומותש (פיזית ונפשית, ללא תקווה ומיואש מחייו), מצטייר בכתובים כקצר רוח, המבקש מענה מיידי לצרכיו העכשוויים גם אם הם על חשבון העתיד. נזיד עדשים 'עכשיו', גם במחיר מכירת זכויות הבכורה 'לעתיד'.
יעקב משביע את עשיו על מכירה זו לבל יתכחש לה בעתיד: "ויאמר יעקב השבעה לי כיום, וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב". (בראשית כה לג).
יש לתמוה על המשא ומתן למכירת הבכורה, וכי 'תואר' בכורה, שהיא ענין מולד יכול להיות נסחר ונמכר? (הטור הארוך בראשית כה לא).
יש שפרשו שהמשא ומתן היה על הזכויות העתידיות של קנין וירושת ארץ ישראל שנגזרות מהבכורה. "כי הבכורה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם, "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב ז) והיה לעשו ליטול פי שנים בארץ כנען, וקנאה אבינו יעקב ממנו". (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית כה לא).
כלומר, שאלמלא יוזמתו הפעילה של יעקב ב'מכירת הבכורה' היתה ארץ ישראל עלולה להתחלק ב'תכנית החלוקה': שליש ליעקב וזרעו, ושני שליש לעשיו וזרעו. מדוע עשיו היה מוכן למכור ליעקב את בכורתו ואת זכויותיו העתידיות על הארץ?
קוצר רוחו של עשיו מגלמת גישה של 'עכשוויזם' וקוצר רואי המחשיב רק את מה שניתן ליהנות ממנו כאן ועכשיו. "ירושת ארץ ישראל תלויה בבכורה, והירושה אינה באה עד לאחר ארבע מאות שנה, כדכתיב: "ועינו אותם ארבע מאות שנה". וכתיב: "ודור רביעי ישובו הנה", והואיל ואיני חי עד אותו הזמן היינו "הנה אנכי הולך למות", מה ריוח יש לי בה, ומה אני מפסיד למוכרה, ולמה זה לי בכורה, אם הייתי חי עד אותו זמן שאני בעצמי אירשנה לא הייתי מוכרה". (חזקוני בראשית כה לב).  
בימי יצחק ואברהם שולטים בארץ עמי כנען, עמים חזקים ויציבים. למתבונן בעיניים עכשויות לא נראה כלל שהם עתידים להעלם. בפסוקים הבאים הקב"ה חוזר על ההבטחה לירושת הארץ: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך. וגו'.  ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". (בראשית כו ג). עשיו אינו מאמין שהמצב עשוי להשתנות וכופר במימוש ההבטחה האלקית שתתממש, גם אם רק בעתיד הרחוק. הוא לא מאמין שזרעו יזכה לרשת את הארץ. "כי לא היה עשו מאמין שהקב"ה עתיד ליתן הארץ לזרע אברהם, לפיכך מכרה בנזיד עדשים. וכו'. שכפר ולא היה חושש אלא בדבר שלפניו, אבל בדבר עתיד לא היה מאמין". (פסיקתא זוטרתא שם לב).
הראשונים דנו בשאלה כיצד ניתן היה לבצע קנין ומכר בין עשיו ליעקב על הארץ שכן מדובר בנכס שעדיין לא היה ברשותו של עשיו, ולא ניתן להקנות דבר שעדיין לא בא לעולם? (שו"ת הריב"ש סי' שכח).
כמה תשובות בדבר. אולם תשובתו של הרא"ש שכוחו של מכר זה הוא בשבועתו של עשו: "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל מדקדק מכאן, מי שמוכר לחבירו דבר שאין הקנין חל עליו, (המוכר לחברו בכסף דבר שאין המכר יכול לחול עליו) כגון: מה שאירש מאבא (המוכר דבר שעתיד לרשת מאביו אולם עדין אביו חי ואינו ברשותו ולכן המכר לא יכול לחול) או מי שמוכר מלוה על פה שיש לו על אחרים, שאינה נמכרת בקנין, (המוכר לחברו מלוה שהלווה לאחר בעל פה, שהכסף עדיין אצל הלווה ואינו ברשותו, וגם אין שעבוד על נכסי חברו, ועל כן לא ניתן למוכרו) ונשבע עליו, שהמכר חל מכח השבועה, (אם המוכר נשבע שיתן לחברו את הדבר שמכר לו גם אם עדיין לא בא לעולם, המכר יחול בגלל השבועה) לא מבעיא שכופין אותו לקיימו בשביל שבועתו, אלא אפילו שם מכר עליו, (אין צריך לומר שבית הדין כופה עליו לקיים את המכר מפני השבועה שנשבע עליו, אלא שיש כאן דין מכר גמור) כדקא חזינא הכא דקרי ליה מכר בשביל השבועה (כפי שראינו כאן, אצל עשיו, שהמכירה נקראת מכירה גמורה מפני שיעקב השביע את עשיו). (הטור הארוך כאן).
מכח שבועה זו גם נאלץ עשו לעזוב את הארץ עם שובו של יעקב מלבן לארץ ישראל: "לפיכך הלך 'אל ארץ מפני יעקב אחיו' (בראשית פרק לו ו), מפני השבועה שנשבע לו". (פסיקתא זוטרתא שם לג). "ומפני הבושה שמכר בכורתו". (רש"י בראשית לו ז).
יעקב היה חדור באמונה ובעל מחשבה הצופה פני עתיד, לטווחים רחוקים. הוא מכיר בערך של ארץ ישראל כולה, ויש לו אורך רוח, סבלנות ואמונה גדולה בהתממשות ההבטחה האלקית על ירושת הארץ לזרעו. אמונתו היתה מוצקה, למרות שעמים חזקים ויציבים שולטים בארץ והמציאות סביבו מקשה להבין כיצד היא עתידה להשתנות וכיצד ההבטחה תתממש. אולם יעקב אינו ממתין להתממשותה בחיבוק ידיים הוא פועל בצורה אקטיבית, ככל שידו משגת, כדי להבטיח את ירושת כל הארץ בשלמותה, לזרעו.
כאז כן היום אנו חווים את המורכבות ביחס לירושת הארץ. בדורנו זכינו לראות בשיבת העם היהודי לארץ ישראל וחידושה של הריבונות היהודית, למרות שהדבר נראה לדורות הקודמים בלתי מציאותי ושרק נס שמחוץ לסדרי הטבע יוכל לחוללה. אולם תהליך זה לא הושלם, ולא תמיד אנו מצליחים להבין כיצד המציאות בארץ עשויה להשתנות. אולם ממורשתו של יעקב למדנו שארץ ישראל מצריכה אורך רוח, סבלנות, ואמונה גדולה. סבלנות זו אינה פוטרת אותנו מליזום ולעשות כל מה שביכולתנו, לדורנו ולדורות הבאים
לח
​אמת מוחלטת ליעקב
מידות היחיד והיחד - לפרשת תולדות 
 – תשע"ז  – הרב אליעזר שנוולד


יעקב הוא האב השלישי. הנביא מגדיר את מידתו כמידת האמת: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה ז כ). המפגש עם דמותו של יעקב מזמן לנו את הדיון במידת ה'אמת' שהיא אחת ממידות היסוד בבנין עולמם של היחיד והאומה.
יש ששאלו כיצד ניתן להגדיר את מידת יעקב כמידת האמת, כשאנו קוראים על קנית הבכורה, ולקיחת הברכה מעשיו, "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (בראשית כז לה). ואח"כ להתנהלותו מול לבן "אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות" (רש"י בראשית כט יב)?
ומה מועילה 'קניית הבכורה' ע"י יעקב? וכי פעולת הקנין עשויה לשנות את האמת והמציאות שהיתה בלידה?

מאז שחר ימי ההיסטוריה עסק האדם בשאלה מהי ה'אמת' והאם קיימת אמת מוחלטת, אובייקטיבית, או שהאמת היא יחסית בלבד? אין מדובר בשאלה פילוסופית גרידא, אלא בשאלה מהותית שצריכה להדריך את האדם כיצד להתנהל בעולם.
"חותמו של הקב"ה אמת" (שבת נה א). וכמו שהקב"ה 'אחד' אמיתתו היא רק אחת ואין בלתה. מצד הקב"ה יש בעולם אמת אחת מוחלטת עליה השתית את העולם: "על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום" (אבות א יח). אולם  ההגיון האנושי הוא מוגבל ואינו מסוגל להגיע בכוחות עצמו לברור ה'אמת המוחלטת'. ההגיון האנושי מבוסס על המציאות, והוא עצמו מהווה כלי לניתוח המציאות. המגבלות שלו אינן מאפשרות לקלוט את המציאות באופן מוחלט ואוביקטיבי. על אחת כמה וכמה שההגיון האנושי אינו מסוגל לשפוט את הרבדים הערכיים של המציאות שאינם משתקפים דרכה. רק 'תורה מן השמים' מאפשרת לאדם את הגישה ל'אמת המוחלטת'. על כן תורת ד' נקראת 'תורת אמת': "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו" (מלאכי ב ו). "תורת אמת נתן לעמו אל, על יד נביאו נאמן ביתו" ('יגדל'). ואנו מברכים עליה בעליה לתורה: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".
מידת האמת של יעקב היתה מידת האמת המוחלטת, הדבקה במידת האמת האלקית.  היא משקפת את האמת השמימית שאינה תמיד תואמת את זוית המבט הארצית, אנושית של עולמנו שנקרא 'עלמא דשקרא'. "וזהו מדת ה'אמת ליעקב' שהוא מצד עצמיותו בתמימות. אבל מצד העולם הזה שיש מציאות רמאות וצריך להיות אחיו של רמאים ברמאות, אין האמת נגלה כלל כי הוא 'עלמא דשיקרא' השולט בימי עולם הזה" (ר' צדוק מחשבות חרוץ - אות יד).
 ביסוד הענין נמצא מאמרם של חז"ל על לידת יעקב ועשיו: "שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו: בדין היה אוחז בו לעכבו! יעקב נוצר מטיפה ראשונה, ועשו מן השניה. צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה. נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה ויפטור את רחמה ויטול את הבכורה מן הדין" (רש"י בראשית כה כו).

מדוע היה חשוב כל כך לחז"ל להדגיש את משל השפופרת?
משל זה מבאר את האמת שבחתירת יעקב למעמד הבכורה השלם.
לבכורה יש שתי פנים: המהותית הנסתרת, שאינה נראית לעין, והטבעית הגלויה. ה'בכורה המהותית' היא המעמד הרוחני המועדף שבעצם ההיווצרות ברחם מהטיפה הראשונה. ה'בכורה הטבעית' נראית לעין ונובעת מסדר הלידה, ובזכותה זוכה הבכור להעדפות  חומריות.
כאשר הבנים נולדים מהריונות נפרדים, אחד אחרי השני, הבכורה היא מובהקת גם בפן המהותי וגם בפן הטבעי. כאשר הבנים נולדים מאותו הריון, הבכורה המהותית שייכת למי שנוצר ראשון והבכורה הטבעית למי שיצא ראשון לאויר העולם. יעקב נוצר ראשון ועל פי האמת המוחלטת הוא הבכור, אולם בעלמא דשקרא המתעתע, הוא נולד השני. החתירה לזכיה מלאה בבכורה משקפת את האמת המוחלטת. אחיזתו ב'עקב' עשיו, בעת הלידה היא החתירה לאחוז ולקנות גם את החלק הנמוך במציאות – ב'עקב' הנושקת לקרקע. על כן קנית הבכורה, לא היתה נצרכת לבכורה המהותית, היא הועילה לקנית הזכויות החומרית העודפות שנבעו מהבכורה.
הביוגרפיה של יעקב מלמדת אותנו באופן פרדוכסלי על מידת האמת המוחלטת השמימית. הסתירה בין האמת המוחלטת, שנובעת מהרובד הנסתר של המציאות, לבין המציאות בעולם הטבעי, יוצרת קונפליקט שמחייב הסדרה, ומדגיש את מידת האמת. אולם פעמים שההסדרה האמתית, נראית בעולם הטבעי כרמאות. כגון במקרים שבהם "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (יבמות  סה ב), על כן היא מסוייגת: "ובלבד שלא יתרגל לשקר".
מידת האמת המוחלטת שנלמדת מיעקב אמורה להתוות את הדרך למידת האמת בכמה מעגלים: בין אדם לקונו, בין האדם לעצמו ודרכו, ובין אדם לחברו.
בין אדם לקונו: בעבודת ד' באמת, לא מהשפה לחוץ, ולא רק כשרואים, ובחשיבה ישרה. וקבלת העול שבעבודת ד' מתוך האמת שבה מבלי לחפש הקלות וקיצורי דרך. "לכך אנו מתפללין, "וטהר לבנו לעבדך באמת" - שנעשה כל עבודתנו באמתות ולהאמין בלב ונפש חפצה, ולא מפני אנשים ולא בשביל ממון או רעות – רוח" (ארחות צדיקים שער כ"ג).

בין אדם לעצמו ודרכו: בעל 'מידת האמת' ישתית את חייו בצורה מדוקדקת רק על האמת, ומה שאינו אמיתי ידחה. הוא לא יוותר על האמת גם אם היא תובענית ודורשת התמסרות ותשלום מחיר כבד.
התבונה האנושית היא כל כך מתוחכמת עד שלעיתים היא מרמה את עצמה, וכאשר עומד לפני האדם אתגר נכון שהוא תובעני וקשה, היא מסוגלת לגרום לעוות השפיטה ולקבוע שהוא לא נכון, כדי להצדיק את ההימנעות ממנו.
מאידך התחושה של האמת הפנימית והאמונה בצדקתה נותנת כח לאדם להתמסר אליה, עד כלות, כדי ללכת בדרכה. "כפי מאמר החכם המפורסם ש'האמת אינה פחדנית ולא ביישנית'" (מאמרי הראיה ח"ב עמ' תנח).
בין אדם לחברו: באמירת האמת, ובהתנהלות רק מתוך שיקולים אמיתיים. "אלה הדברים אשר תעשו, דברו אמת איש את רעהו" (זכריה ח טז).
החתירה לאמת מביאה לדייקנות ולדקדקנות, לקנא לאמת ללא פשרות, לאמת שלמה ללא סיגים ותערובות של שקר, שכן 'חצי אמת היא שקר מוחלט'.
עפ"י חז"ל בדור הגאולה "האמת תהיה נעדרת" (סוטה מט ב). אנו רואים זאת באופן מובהק בדור שלנו. ה'פוסט מודרניזם' מתכחש לאמת אחת מוחלטת, העולם כולו הופך להיות 'ממלכת הספק' המחלק את העולם ל'נרטיבים'. הוא מחליש את הנחישות של האדם, משום שכשאין אמת מוחלטת וכל נרטיב הוא בערבון מוגבל, אין הצדקה להתמסר ולהירתם, כדי להתנהל על פיו.
גם תרבות ה'תקינות הפוליטית' (הפוליטקלי קורקט), שהשתלטה על השיח של העולם המערבי, כופה, לא פעם, את המוסכמות המוכתבות ע"י כוהניה בניגוד לאמת ובעיוות המציאות.
התרבות הפוליטית בזמננו יצרה לגיטימציה להתכחשות למידת האמת. אנשי ציבור מציגים את התמונה והמציאות כלפי הציבור, לא פעם, ביודעין ובכוונה תחילה, באופן מוטה, שיתאים לאג'נדה שלהם. ויש שמבטיחים הבטחות לבוחר שאין להם כל כוונה לקיים.

גם בזירה הבין לאומית מתגברת תרבות התעמולה השקרית, שבה מנסים לעצב את התודעה הבין לאומית ע"י הפצת שקרים, ודיסאינפורמציה, ביודעין, ובמצח נחושה. נדמה שיותר מכל אומות העולם מופנית תעמולה שקרית ומוטה כלפי עם ישראל ומדינתו.
החתירה לאמת יכולה להיות המכנה המשותף המאחד שסביבו מתאחד הקולקטיב הציבורי, גם כאשר אין הסכמות בכל הדברים. שכן אם לכל אחד האמת שלו לא ניתן ליצור משותף ומוסכם בינו לבין זולתו.
זהו גם הדבק הקולקטיבי המאחד של עם ישראל: "אך עמי המה בנים לא ישקרו" (ישעיה סג ח). עם ישראל מבקש להתקיים בצורה ריבונית בארצו משום שהוא חש באמת הגדולה שבעצם קיומו עלי אדמות.
כאשר אבדה מידה זו מישראל בא חורבן על הקיום הקולקטיבי ובאה גלות שפיזרה את עם ישראל לכל קצוות העולם: "לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה" (חגיגה דף יד א). על פי המקובלים היא תשוב כאשר יתקיימו אנשי אמנה בתוכה: "כאמור לעיל, כל העבודה של קבוץ גלויות היא הכשרה להקמת ו"קיום אנשי אמנה", כדי להגיע לדרגת גאולת האמת וקדוש השם ולתקון עולם במלכות שדי שהיא תכלית הגאולה השלמה. כי בלי קיום אנשי אמנה אין תקוה ח"ו לכל עבודת האתחלתא כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" (קול התור ה א).
"והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח יט)

                 
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    Facebook
    Google+
    Twitter
    Youtube