בלעדיות או שותפות - אסטרטגיה לאומית  באספקלריה אמונית
 
לפרשת שמות
הרב אליעזר שנוולד


'אסטרטגיה באספקלריה אמונית' שונה במהותה מראיה אסטרטגית רגילה, אשר בנויה בצורה בלעדית על האדם ויכולותיו.
ראיה אסטרטגית רגילה מבוססת על תובנה של בלעדיות –שלכאורה רק האדם הוא הקובע והמעצב את המציאות והעתיד. היא נעה בין שני קטבים: בין התחומים שהם, לכאורה, רק בשליטתו הבלעדית של האדם (גם כשמדובר בצוות של אנשים), ותלויים ביכולת התכנון האסטרטגי ויכולת הביצועית שלו. ובין התחומים שאינם בשליטת בן אנוש והם מופקעים לחלוטין מיכולתו להשפיע עליהם. גבולות ההשפעה של האסטרטגיה הם גבולות היכולת האנושית.
ראיה אסטרטגית באספקלריה אמונית מבוססת על תובנה של שותפות בין האדם, היחיד והציבור, ובין ההנהגה האלקית המכוונת את מהלכי המציאות וההיסטוריה. שותפות זו אמורה להילקח בחשבון באופן הנכון במהלך התכנון האסטרטגי ותוך כדי הביצוע. שותפות זו היא מטבע בעלת שני צדדים. מצד אחד – ההשגחה האלקית משפיעה על העשיה האנושית, אשר מקבלת ממנה עוצמות שמאפשרות השפעה מעבר ליכולת האנושית הרגילה. ומצד שני האדם יכול "לפעול עם א-ל" ולהיות שותף ב"מעשה בראשית", במהלכים אלקיים היסטוריים, כלליים, ורחבי היקף. ניתנת לו אפשרות להשפיע על חלק ממרכיביהם, ועל עיצוב התנהלותם. לכתחילה או בדיעבד, לטוב ולמוטב. מכך נובעת האחריות על השותפות בתהליכים. יכולת ההשפעה היא מעבר לגבולות היכולת האנושית.
ענין זה התבאר בהרחבה בכמה מקומות בפירושו של הנצי"ב לתורה.
ספר שמות פותח במהלך האלקי ההיסטורי של שעבוד עם ישראל ויציאת מצרים. הקב"ה מגלה אותו כבר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו יג): "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול". מהלך השעבוד יהיה כגרים, בארץ נכריה, ויהיו בו עבדות ועינוי. אולם לא נאמר לו מה תהיה מידת העינוי שבעבדות. כל אלה יהיו תלויים גם בהתנהלות של עם ישראל. "אע"ג דמלכויות העתידות להיות. תלוי בתנאים הללו. וא"כ אין הדבר ברור לעת עתה אבל זה ברור, וכו',  יחד - גרות ועבדות ועינוי  יומשך זמן ד' מאות שנה מיום שנדבר עמו, וכו'. ואין ברור כמה יהיה גרות לבד וכמה יהיה עבדות וכמה עינוי רק בדרך כלל בזה המשך יהיה הכל בברור". (הנצי"ב העמק דבר שם).
כאשר משה רבנו נשלח להוציא את ישראל ממצרים הוא נענה ששם ד' שיתגלה באופן התנהלות המהלך האלקי במצרים הוא "אהי'ה אשר אהי'ה". שם זה מלמד על השפעת עם ישראל על התהליך. ש"אין האופן ברור כעת. משום שזה תלוי בהכנת המקבלים. ואם כן 'אהיה' - מתנהג בפעולתי כפי 'אשר אהיה'  - בכח ישראל אשר יתנו לי כו'".(הנצי"ב שמות ג יד).
כבר בסוף פרשת ויגש, הסתמן שעם ישראל, שזה עתה ירד למצרים, להיות בה כגרים, עראיים, לזמן קצוב, בחר להשתקע בה ללא הגבלת זמן. "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית מז כז)  "ויאחזו בה - לשון אחוזה" (רש"י שם). להתנהלות הזו יש השלכות אסטרטגיות על אופן השעבוד. "כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך', והמה ביקשו להיות 'תושבים' במקום שנגזר עליהם גרות... שביקשו אחוזה בארץ לא להם וכו'" (הכלי יקר שם).
אסטרטגית ההתיישבות במצרים השפיעה על עוצמת השעבוד, במקום הבדלות והתרכזות בארץ גושן היתה הטמעות בתוך האוכלוסיה הכללית בכל רחבי מצרים. החיכוך והחשיפה לאוכלוסיה המצרית יצר עליה איום שהביא להחרפת הגזירות. (הנצי"ב שמות א ז).
גם המאורע האלקי המכונן של קריעת ים סוף הושפע באופן מכריע ע"י ההתנהלות של עם ישראל. "שנתן הקב"ה דעת לשבט יהודה שיהי' ההשגחה בעת קריעת ים סוף בדרך הטבע. ולבנימין נתן בדעה שיהי' בדרך נס נפלא ומי שנתגבר באותה שעה הוליך את אופן קריעת ים סוף אחר רצונו ודעתו". (הנצי"ב שמות ג יד).


 
עבדות וחרות - שילוביות סינרגית של הפכים
לפרשת שמות
בפרשתנו מתחיל השעבוד במצרים: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך". (שמות א יג). עבדות קשה ומפרכת, השפלה עריצות ודיכוי שמררה את חיי בני ישראל. ספק אם היה כדוגמתה בהיסטוריה האנושית. "ויאמר מלך מצרים למילדות העברית וגו'. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אתו ואם בת היא וחיה". (שם) הגזירות הלכו והחמירו מיום ליום.
אמנם הכבדת העבדות היתה בבחירת המצרים, אולם עצם העבדות לא היתה מקרית, היא היתה חלק מהתכנית האלקית של לידת עם ישראל, כדבר ד' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". (בראשית טו יג). בכך היתה אמורה להתעצב  התודעה העצמית והאתוס הלאומי היחודי של עם ישראל, שאחד ממרכיביו הוא החרות וההסתייגות מעבדות לבשר ודם, "כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים!". (קידושין כב ב).
גם לאחר שעם ישראל יצא מעבדות לחרות הצטווה לשמר את זיכרון העבדות לדורות: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".(דברים ה טו, טו טו, כד כב). מכאן שהעבדות אינה רק אפיזודה חולפת וכואבת מעברנו שהיינו שמחים לשכוח ולהשכיח, אלא עלינו לזוכרה לנצח, ולהנציח אותה בהתנהלות הרוחנית שלנו. על כן בליל 'חג החרות', במהלך ה'סדר', אנו נדרשים לפתוח בזיכרון העבדות שקדמה לחרות: "עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'" (פסחים קטו א). ביחד עם אכילת המצה שהיא 'לחם החרות', כנאמר: "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", (דברים טז ג),אנו אוכלים מרור שהוא זכר לעבדות המרה שקדמה לה (רש"י פסחים קח א). ואומרים: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה. על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. שנאמר: "וימררו את חייהם בעבדה קשה בחומר ובלבנים וכו'". (מתוך ההגדה).
זכירת המרירות והסבל של העבדות, לדורות, מעמיד אותנו על ערכה, משמעותה וטעמה של החרות: "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו ב'ערבי פסחים' (פסחים קטז.) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך".  (מהר"ל נצח ישראל פרק א).
מנהגו של הלל 'לכרוך פסח מצה ומרור' ולאוכלם יחד (פסחים קטו א) חושף רובד עמוק מאד שבו קיימת זיקה שילובית בין שני הערכים הללו, העבדות והחרות, למרות, ואולי בגלל שאלו שני ערכים הפוכים זה מזה: "שני הכחות הללו, כח העבדות וכח החירות, צריכים אנחנו להבינם לא בתור שני כחות נפרדים, שאינם פועלים זה על זה, וכל אחד מתייחד במקצוע אחד בחיים, כי אם הם שניהם מחוברים יחדו, ומשלימים זה את זה. וכו'. המטרה התכליתית תבא רק עם הידיעה וההכרה ששני אלה הכחות אינם סותרים זה את זה כי אם מחוברים יחד, להמציא לעולם את החירות המעולה, שכבודה ועז חמדתה איננו נגלה כי אם בהיות עליו אותה העטרה של העבדות הרוממה וכו'. על כן הצורה השלמה של החירות באה בהיותה נכרכת עם העבדות".(עולת ראיה ח"ב עמ' רפט).
 הרב קוק זצ"ל מבאר את המשמעות של ה'כורך' לדורות. היא משלבת ומאחדת את ההפכים אשר משלימים ומפרים זה את זה. הזיקה הנכונה של איש האמונה לקב"ה, היא מתוך שילוב נכון ומאוזן בין ההפכים: בין מרכיב החרות והעצמיות שבאמצעותה הוא בוחר להיות קשור לקב"ה, לבין מרכיב הכפיפות ו'העבדות' לאינסוף האלקי.
עקרון 'איחוד ההפכים' הוא מנדבכי משנתו של הרב קוק זצ"ל, לאור תורת הקבלה. לפיה, היהדות היא תפיסת עולם שילובית ולא דיכוטומית. בניגוד לתפיסות עולם הקובעות שהאדם צריך לבחור בדבר אחד ולוותר על השאר, היא תובעת ממנו שילוב הרמוני בין מרכיבים שונים זה מזה ואף בין מרכיבים מנוגדים והפוכים זה מזה. מהשילוביות נוצרת סינרגיה מפרה ומשלימה. "המחשבה הישראלית הנישאה לא תסבול כלל אי-התאחדות ההפכים, ואיך אפשר שמה שאנו רואים בכל העולם המוחש (החומרי), שהחיים וכל תכונה מסודרת נבנו מקיבוץ והתאמת ההפכים, מחיוב ושלילה, מקור וחום, מזכר ונקבה, ובעולם האידיאות שמה יהיה מדבר ציה ושממה, פירוד ורקבון, בלא קישור ויחש, כ"א מהומה ומבוכה! ודאי טועים הם אותם שסוברים שאין שם (בעולמות אלה) הפכים, שהכל מתגלה בגוון אחד! זאת היא דלטניזמוס (עיוורון צבעים וחוסר אבחנה) שכלי! אבל כמה אמת ומבורר הוא, שהפרצופים העליונים, שבכל העולם הרוחני, המתגלה בכל הנשמות, שבכל המשיגים, שבכל מקום ומדרגה שיש שם נשמה והשגה, הנם מזדווגים ומתאחדים, מתהרמנים (יוצרים הרמוניה ביניהם) ומתקשרים כעין עלמא תתאה (כמו בעולם התחתון, הגשמי), וגוונין דלא מתחזיין מתגלים לו ע"י גוונין דמתחזיין (עפ"י זוהר וארא כג א)". (אגרות הראיה ח"א מד, וראה גם אג' קי. אוה"ק ח"ב עמ' שכ, וח"ג עמ' קפג).
הרב קוק זצ"ל ראה בהבנת העיקרון של 'איחוד ההפכים' ביטוי לקידמה תבונית של התבונה האנושית: "ימים רבים עברו על החכמה המכנית, והחק המלא שגיאה, "ששני כחות המחנגדים זה את זה הם מולידים שלילה בהפגשם", היה לקו להתעשיה, שהיה לה כעול- ברזל על צוארה. אבל באו הנסיונות, והתרחבה ההכרה, עד שצעדה בגאון ההחלטה כי לא שלילה יולידו שני כחות המתנגדים בהפגשם, כי-אם "כח חיובי מחודש", שגם הוא יהיה לכח פועל ליהנות בו בני אדם כשידעו איך להשתמש בו.  (אדר היקר עמוד יג).
הרב קוק זצ"ל קיוה שרוח הקידמה הזו מעולם המעשה גם תעבור על עולם הרוח המחשבה והאידאות: "הכחות הרוחניים, המדות והמחשבות, הם יותר רחוקים מלב בני האדם, ויותר מטושטשים בציורם מן הכחות המעשיים. הרבה צריכה עוד המחשבה האנושית לעמול עד שתכיר את ערכם של כחות המחשבה ואופני שימושם, באותה המדה שהיא עכ"פ נכונה להכיר את הכחות המעשיים שבעולמה. על-כן אע"פ שכבר הגיעה הידיעה הכללית עד אותה המדה של ההבנה, שרק דרכה מצויה היא בכהות המעשיים כשהם נפגשים בניגודם, עוד לא התנשאה עד כה להבין גם-כן את אוצר הברכה המוכן מהתנגשות הכחות המחשביים כענהם נפגשים זה בזה במצב הניגוד, - איך שהנה ודוקא הם, לא שלילה, כי-אם חיוב וכח חדש ונאזר בעז הם מולידים וכו'". (שם)
הרב קוק זצ"ל ראה  בתובנה הזו פתח לשיני בכמה תחומים רוחניים חיוניים כמו אחדות האומה והברכה שבמחלוקת הדעות: "אין לנו רטיה יותר גדולה להמחלה של התפוצצות הכחות, וביותר הכחות הרוחניים של כנסת ישראל, בהחק הנשגב הזה, החובק בזרע-עזו עולמי עד. וכו'". חק התולדה החיובית של פגישת הכחות המתנגדים השלים את הכרת אחדות הכחות שבמציאות המעשית, הפועלת בחומרים. ונושאי דגל האחדות העליונה, המאירה את כל מחשכי העולם עדי- עד, חכמי ישראל אבות-התעודה אמרו לנו זה כבר: "הללו מטמאים והללו מטהרים, הללו אוסרים והללו מתירין,... אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא" . "ואלו ואלו דברי אלהים חיים" . זהו החותם הגדול של אחדות המחשבה, שמתמם את החזיונות המתנגדים בהפגשם על פני אופק המחשבה והרוח, שמכיר איך שהם מביאים ברכה לעולם". (שם)

אמנם יש כאלה שעבורם השילוביות של ההפכים נתפסת עדיין כאבסורד, אולם: "הצדיק הקדוש האמיתי הוא מאחד בתוכו את כל ההפכים, וכל הטוב המפוזר בעולם, שבמצב הקטנות כל אחד סותר את חברו, כשהם באים בפגישה במעמד אחד, בכלי אחד, הוא מאחדם בכוחו הגדול המקיף והרחב. כי הוא מתעלה תמיד במחשבתו ורצונו לעולם העליון הרוחני, שבו אין שבו אין מצרים, והכל יכול להיכנס שם". (אוה"ק ח"ג עמ' שז)

 
Slavery and Freedom: Synergic Integration of Opposites
Parshat Shemot – Rabbi Eliezer Shenvald
 
Our parsha opens with the bondage in Egypt. "And Egypt enslaved B'nei Israel with backbreaking work.And they embittered their lives with hard work, with mortar and bricks and all the work of the field. All the work they enslaved them with, they did it with harshness." (Shemot 1:13) B'nei Israel endured hard, backbreaking work, humiliation and oppression that were unparalleled in human history. "And the king of Egypt said to the Hebrew midwives…when you deliver (the babies of) the Hebrew women, you will look at the birth-stool.  If it is a boy you will kill him, and if it is a girl she will live." (ibid) The decrees became more severe with every day that passed.    
Indeed the severity of the slavery was the Egyptians' doing, nevertheless the enslavement itself wasn't by chance. It was part of the Divine plan for the birth of Am Israel, in G-d's words to Avraham Avinu at the Covenant between the Pieces: "And He said to Avram, know surely that your descendents will be strangers in a foreign land, and they will enslave them and afflict them four hundred years. And also I will judge the nation that they will serve and afterwards they will leave with vast possessions." (Bereshis 15:13)  This way Am Israel's unique self-awareness and national ethos was supposed to be shaped, in which freedom is a major factor. "Because B'nei Israel are My servants, and not servants of servants." (Kiddushin 22b)
Even after Am Israel went out from slavery to freedom, it was commanded to preserve the memory of the enslavement over the generations: "And you will remember that you were a slave in the land of Egypt." (Devarim 5:15, 15:15, 24:22) And on Passover, "the festival of freedom" we are required first of all to recall the slavery which preceded it: "We were slaves of Pharaoh in Egypt." (Pesachim 115a) And along with eating the Matzah which is "the bread of freedom" we eat Maror in memory of the bitter enslavement which preceded it.
Remembering the bitterness and the suffering of the enslavement makes us recognize the value, significance and reason for freedom: "Just as a good thing is truly recognized by (the contrast to) its opposite, so all things are recognized by their opposites. Since by seeing black, one can know that seeing white is its opposite - so it is with all the opposites - from one its opposite is known. And it is accepted that 'knowing the opposites is one.' Therefore it says in Arvei Pesachim (Pesachim 116) that the Haggadah 'opens with denigration and ends with praise.' And why does it open with denigration? Only because the praise isn't truly recognized except by its opposite." (Maharal Netzach Israel ch.1)
"Korech", Hillel's custom "to wrap together Pesach (the Passover sacrifice), Matzah and Maror" and to eat them together, reveals a very deep level where connectivity exists between these two factors, slavery and freedom, over the generations. And this is despite, and perhaps even because, these are two opposites:  "These two forces, the force of slavery and the force of freedom, we must understand them not as two separate forces which do not act on each other, and each one is specific to one function, but rather the two of them are connected together, and complement each other… The end purpose will come only with the knowledge and the recognition that these two forces do not contradict each other but are connected together, to present to the world that excellent freedom, whose honor and power of its desirability are not visible unless it has upon it that crown of elevated servitude… Therefore the perfect form of freedom comes when it is wrapped together with the enslavement." (Olat Ra'ayah part 2, p. 289)
Rav Kook ztz"l explains the "Korech" as a combination and unification of the opposites which complement and fertilize each other. The proper connection between the man of faith and G-d is from the proper and balanced integration between opposites: between the component of freedom and selfhood and the element of subordination and slavery.
The principle of "uniting opposites" is a rung in the teachings of Rav Kook ztz"l, corresponding to the Kabbalah. According to it, Judaism is an integrative worldview and not dichotomic. Harmonious integration should exist between differing elements and even those which are opposite to each other.  From this integration, fertile and complementary synergy is created. "The lofty Israeli thought will not tolerate at all disunity between opposites, and how is it possible that what we see in the entire tangible world, that all of life and every organized attribute were built from gathering opposites and making them compatible, from positive and negative, from cold and heat, from male and female; while in the world of ideas, there will be a desolate desert, division and decay, with no connection or relationship, but only turmoil and confusion. Those who think that there are no opposites and that everything appears in the same color are surely mistaken. That is intellectual color-blindness. But how true and clear it is, that the lofty faces in all the spiritual world, which are revealed in all the souls, that are in all of those who comprehend, that are in every place and level where there is a soul and comprehension, they join and unify, harmonize and connect, similarly to the lower (material) world. (Iggrot HaRa'ayah vol. 1, 42; Orot HaKodesh vol. 2, p.320 and vol. 3 p. 183)

Notwithstanding that there are those who to whom the integration of opposites seems absurd, however "The genuine holy tzaddik unifies within him all the opposites, and all the good which is dispersed in the world, that in a condition of pettiness each one contradicts the other, (and) when they come in contact at one stage, in one vessel, he unifies them by his great, embracing, and wide force. Because he always ascends in his thought and desire to a lofty, spiritual world, where there are no limits, and everything can fit into it." (Orot HaKodesh vol. 3 p.307)
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    FacebookGoogle+TwitterYoutube