ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

 

פרשת וישב פותחת בפרשיית יוסף ואחיו ומכירת יוסף. הפתיח (בראשית לז א): "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", נראה לכאורה, פתיח אינפורמטיבי, אולם במדרש הוא מתבאר כברור נוקב ביחס לכוונה של יעקב בישיבה זו, ובקשר שלה לפרשיית מכירת יוסף (בר"ר פד ג): "א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג! אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?! תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז, נזדווג לו שטנו שלל יוסף".

המדרש שם דורש את הפסוק "וישב יעקב", לאור הפסוק באיוב (ג כו): "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז". כפירוט הצרות והאתגרים שלא הניחו ליעקב: 'לא שלותי' - מעשיו, 'ולא שקטתי' – מלבן, 'ולא נחתי' - מדינה, 'ויבא רוגז' - בא עלי רגזו של יוסף".

ה"שלוה" שיעקב מבקש לישב בה, עפ"י המדרש, אינה שלווה ו'מנוחה', כתוצאה מעייפות פיזית או נפשית, מהיסורים שפקדו אותו עד כה. יעקב סבר שתמה סאת האתגרים שנועדו לו, ואולי אף שהתקיימו בו כבר שנות השעבוד שנגזרו בברית בין הבתרים. (פנים יפות בראשית לז א). ועתה נותר לו רק לקטוף את פירות עמלו ו"לישב בשלוה". אם כן מדוע יש עליו קטרוג שכזה?

המדרש מדגיש עקרון יסודי ביחס לתכלית החיים של האדם מישראל ומהותם, לצדיקים ולאנשים מן השורה. התכלית של חיי האדם מישראל נגזרת מיעוד רוחני שאין לו גבול, לעולם לא ניתן לממשו במלואו. על כן החיים אמורים להיות תהליך רצוף של 'השתלמות' שאינו פוסק לרגע. גם כשנדמה שהאדם כבר השיג את כל יעדיו והתמודד עם כל האתגרים שנועדו לו. עקרון זה התבאר בהרחבה במשנת המהר"ל: "אמר רבי אלעזר: אדם לעמל נברא! שנאמר: "אדם לעמל יולד". וכו'. (סנהדרין צ"ט). וביאור דבר זה, כי אי אפשר שיהיה בריאת האדם שיהיהה בעל הנחה (שיגיע למנוחה א.ש.), שהדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה, שכבר הוא נשלם ואז הוא נח, אבל האדם אינו כך שאינו נשלם ומאחר שאינו נשלם אינו בעל הנחה, אבל הוא מתנועע תמיד אל השלמתו. וכו'. ואמר כי האדם נברא לעמל שלא יהיה בעל הנחה כלל רק יוציא שלימתו אל הפעל תמיד בלי הנחה, שכך ראוי מצד טבע הבריאה, שכל הנבראים נבראו שיהיו בשלימות ולא יהיו חסרים והאדם הזה אי אפשר שיבא אל ההשלמה עד שיהיה בעל הנחה לגמרי. וכו'. וזהו שלימותו בעצמו שהוא מתנועע אל הפעל ומוציא שלימתו תמיד אל הפעל". (דרך חיים ב ח). "והעמל הוא היציאה אל הפעל, ותמיד הוא בכח עוד לצאת אל הפעל, כי זה האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל, וכמה שהוא יוצא אל הפעל נשאר בכח לצאת עוד אל הפעל תמיד". (תפארת ישראל ג).

עקרון ה'עמל' וה'השתלמות' משליך על הבנת מהות החיים, ועל האסטרטגיה של האדם לנוכח האתגרים שניצבים בפניו. התמודדות עם אתגרים היא מנוע המניע קדימה, ומחולל עשיה בלתי פוסקת. 'עמל' ההתמודדות מוציא את יעוד האדם מן הכח אל הפועל. על כן הוא לעולם לא מגיע ל/שלמות' אלא נמצא ב'עמל' תמידי של 'השתלמות'. כאשר ישנה תחושה של מצוי, המבקש מנוחה, ו"לישב בשלוה", יש קיטרוג גדול, כי יש בו מעין התכחשות ליעוד הגדול שמייצר אתגרים בלתי פוסקים.

גם לעם ישראל כקולקטיב יש יעוד רוחני שאינו נגמר, והוא נזקק ל'עמל' ה'השתלמות'. (הרב קוק זצ"ל זרעונים, ח. ערך התחיה): "התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין-עצמנו ובאזניי העולם כלו, ולא גמרנוהו עדין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לאא נעזוב בשום-אופן את אורחות-חיינו המיוחדים ולא את שאיפותינו המופשטות, וכו'. לרדת מעל במת ההיסטוריה אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל, לחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור-עולם. להתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות".

היעוד הרוחני מבדיל בין ישראל לעמים. עם ישראל נמשל לעוף, היעוד שלו לפרוח כלפי מעלה, אחרת הוא נופל למקום הנמוך ביותר (ילקו"ש ח"א תשסח). על כן נמצא בו שני מצבים קיצוניים או בעליה למעלה כ"כוכבי השמים", או במדרגה התחתונה ביותר כ"עפר הארץ" (מגילה טז א) אין בו מצב סטטי "מנוחה", שמאפשר לו להתקבע בנקודה מסויימת (מהר"ל נצח ישראל יד). יש לכך נגזרת איסטרטגית יחודית בהתנהלות של האומה מול אתגריה. בפני האומה ניצבים אתגרים לאומיים רבים ואינטנסיביים ובהתנהלותה מולם היא מוציאה את הפוטנציאל שלה מן הכח אל הפועל. האסטרטגיה של ההתנהלות לנוכח האתגרים חייבת להבנות מתוך המודעות לעקרון ההשתלמות הבלתי פוסקת. בלעדיו, עשויה האומה ללקות בעייפות ובחיפוש השקט והשלוה - "לישב בשלוה" ואז היא עלולה לאבד עצמה לדעת.

צופן העתיד – שבין ישראל לעמים

וישב – חנוכה תשע"ו

 

את הפתיח לפרשתנו יש לנתח כהמשך של סוף הפרשה הקודמת. עשיו הולך מפני יעקב, מארץ ישראל להר שעיר שבארץ אדום. בכך מסתיים המפגש ההסטורי בין יעקב לעשיו, כאשר ידו של יעקב על העליונה. עשיו שבא להתעמת עם יעקב, כשלצבאו יתרון כמותי ניכר, ולבסוף הוא נסוג לביתו. המפגש הזה הינו המודל לעתיד, למערכת היחסים בין עם ישראל ובין זרעו של עשיו. "וישב יעקב" - הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה?! היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו! כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן? מה כתיב למטה: "אלה תולדות יעקב יוסף" וכתיב: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם". (רש"י ישן בראשית לז א). היתרון הכמותי של עשיו מרתיע, שמא לא יהיה ניתן לנצח ולשרוד מפני עשיו, אולם בבוא היום יתברר שהעוצמה הכמותית של עשיו היא בבחינת גמל עמוס בפשתן, וזרעו של יעקב, קטן הכמות, שהוא בבחינת ניצוץ קטן, ינצח ויכלה אותו!

המסר הזה מוצפן במסר של חג החנוכה. "גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני, והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ - חנוני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור!" (משנה בבא קמא סב ב. שבת כא ב). לא מקרה הוא שהמשנה בחרה להמשיג את ההלכה דווקא בנר חנוכה ששורף את הגמל ופשתנו. נר חנוכה נועד לפרסם את הנס המופלא של נצחון החשמונאים המועטים חסרי הנשק והידע הצבאי, שניצחו את הצבא החזק ביותר בעולם, באותה עת, עם הציוד המשוכלל וההכשרה הצבאית הטובה ביותר. נצחון זה החזיר את העצמאות המדינית לעם ישראל "יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני". (רמב"ם חנוכה ג א). המסר העתידי של חג החנוכה הוא: שעם ישראל הקטן שגלה לבין האומות רבות הכח והעוצמה, ונאנק תחת שלטונם, עתיד לנצח אותם ולחזור להיות עם עצמאי.

עקרון זה גם מוצפן בהשוואה של בית שמאי בין דין נרות חנוכה ובין פרי חג הסוכות. על פי בית שמאי המהדרין מדליקין בלילה הראשון שמונה נרות "ומכאן ואילך פוחת והולך". (שבת כב א). אחד הפירושים לכך בגמרא הוא משום שהנרות הם כנגד שבעים פרי חג הסוכות שפוחתים והולכים. (ביום הראשון מקריבים ארבעה עשר פרים, ולמחרת שלשה עשר וכו'). שבעים הפרים הם כנגד שבעים אומות העולם שעתידים לפחות וכוחם יפחת לעתיד לבוא.

בספר חשמונאים מתואר שלאחר הניצחון על היוונים חגגו את הניצחון במקדש, במקום חג הסוכות של אותה שנה שלא התאפשר לחגוג אותו. הכוהנים החשמונאים חגגו אותו בלולביהם ואתרוגיהם. (עי' ב'ערוך השולחן' או"ח תר"ע ה, תרפ"ג א).

מכאן הקשר בין הלכות חנוכה לבין הלכות חג הסוכות. (גובה הנרות, עשרה טפחים כגובה הסוכה, ולא מעל עשרים אמה, כגובה הסוכה, שמונה ימי החג ואמירת הלל שלם כבחג הסוכות, וחובת סיפור הניסים בחנוכה בדומה לדין "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות וגו'", (קצור שו"ע סי' קלט).

הלולבים והאתרוגים בסוכות הם האות לניצחון של עם ישראל על האומות, הדומים לכידונים, חרבות וכלי מלחמה. (מדרש תהלים יז, תנחומא אמור סי' כז). שכן האומות תולים מבטחם וניצחונם בנשק של ברזל בלבד ועם ישראל משתמש בנשק של ברזל אולם הוא שם מבטחו בקב"ה וברוח הלחימה.

לאורך הדורות היה צורך להצפין את המסר הזה שכן היה חשש שאומות העולם יתנכלו בשל כך לעם ישראל, יראו בכך קריאת תגר על שלטונם, ויחשדו שעם ישראל מצפה ליום שינצחם. על כן גם לא נכתבה מסכת מיוחדת לחג החנוכה, והלכותיה ומסריה רוכזו במסכת שבת ובמקומות אחרים בש"ס. וכן, לאורך הגלות ניתן בחנוכה דגש על נס פך השמן שהאפיל על נס הניצחון במלחמה. (עפ"י אור הגנוז לנזיר זצ"ל).

 

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון