ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

הבחירה להתקרב ולהקריב

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה - לפרשת ויקרא – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

 ספר ויקרא עוסק במצוות הקרבנות, עבודת המקדש והקדושה. אנו מבקשים לעמוד על ההבדל בין התפיסה המהותית של הקרבן ובין התפיסה הטכנית של ההקרבה, כגורם המקרב את האדם לקב"ה ולקדושה, וממנו ללמוד על סוד עולם הבחירה האנושי ומשמעותו העמוקה, ועל אתגר הקירבה והכנסת הקדושה לחיים בזמננו..

התורה בחרה לפתוח אותו דווקא ב'קרבן העולה', עולת יחיד (בשונה מ'עולת ציבור') שבאה בדרך כלל כנדבה, כבחירה של האדם ולא כחובה. "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לד', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם. אם עולה קורבנו, מן הבקר, זכר תמים יקריבנו, אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ד'" (ויקרא א ב-ג). "כי יקריב - כשיתנדב קרבן שאינו חובה בשביל חטא (כתוצאה מחטא א.ש.)" (רשב"ם ויקרא א ב). "לרצונו - לפי שקרבן נדבה הוא זה נאמר בו 'לרצונו', אבל בשאר קרבנות אין כתיב 'לרצונו', הואיל ולפעמים הם באים חובה" (חזקוני ויקרא א ג).

המפרשים עסקו בשאלה: מדוע בחרה התורה לפתוח דווקא ב'קרבן העולה' ורק אח"כ לעסוק בקרבנות השלמים החטאת והאשם? "פתח הכתוב בעולה לפי שהיא 'מעולה' ו'עולה' כולה למעלה" (חזקוני שם).

בדרך כלל 'עולת יחיד' הוא קרבן שהאדם בוחר להקריב מרצונו, כנדבה (יש מספר חריגים כ'עולת ראיה', 'עולת נזיר', יולדת וכו') ואינה באה כתוצאה מחטא: "זאת תורת העולה, שהיא מעולה מכל הקרבנות. לפי שכל הקרבנות באין על חטא, והעולה אינה באה על חטא ועון. ולכן היא בראש הקרבנות, דכתיב: 'זאת התורה לעולה' (ויקרא ז לז)" (צרור המור ויקרא ו ב).

כמו כן 'קרבן העולה' עולה כולו על המזבח. אין ממנו חלקים הנאכלים למקריב. קרבן זה שונה משאר קרבנות היחיד: החטאת השלמים והאשם. שיש בהם קרבנות שהם חובה (כגון חטאת ואשם הבאים לכפר על חטא) ויש שאינם חובה אבל האדם המקריב גם אוכל חלקים מהקרבן (כגון שלמים). הבחירה החופשית של האדם להקריב את 'קרבן העולה' לקב"ה מרצונו עושה אותו לקרבן הראשון במעלה: "זאת תורת העולה, למה נקרא שמה עולה, שהיא עליונה מכל הקרבנות, היא העולה, תדע מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה, וכך המנחה, וזבח השלמים לבעליהן, ואשם לכהן, אבל העולה אין בריה טועם ממנה, אלא כולה להקב"ה, לכך נקראת עולה, שהיא עולה להקב"ה שהוא עליון" (תנחומא צו סי' ב).

כאן המקום לציין את ההקבלה לקרבן הראשון בהיסטוריה, קרבנם ומנחתם של קין והבל, שגם הם היו עולה שבאו בנדבה.  

'מעלתו' של 'קרבן העולה' בא לידי ביטוי גם בכך שהוא 'מעלה' את האדם לקב"ה.

הקרבנות, ככלל, מקרבים את האדם לקב"ה: "שנקרא 'קרבן' על שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה" (מהר"ל גור אריה שמות כא א). "תכלית הקרבן היא קירבת אלקים. "קירבת אלקים יחפצון" (ישעיה נח, ב), - זו קרבת האלקים, שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל (תהלים עג, כח), שבלעדיה הוא חש כ"בהמות", מעורטל מכל ייעוד האדם (שם כב). במקדשי אל יבין האדם, שקירבת אלקים היא קנה - מידה יחיד להשקפת עולמו ולהערכת אושרו (שם יז). שם, בדביר ובהיכל, יתברר לו, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח רק בקירבת ה' ובשלטון דת אל, - וזו כל אחרית ייעודו וכו'. יתר על כן, רק קירבת ה' היא טוב לאדם - "קרבת אלקים לי טוב"; כך אבד טעמו של האושר, אם הוא מצוי בריחוק מד'; ואילו בקירבת ד' הייסורים מתמתקים, ואף הם הופכים לטוב; כי במקדשי אל מזדככת כל רוח ונפש - להבין ולחוש מה טוב לאדם: "אך טוב לישראל אלקים לברי לבב" (שם א)" (רש"ר הירש ויקרא א ב). תורת הקרבנות המצווה בפרשתנו מלמדת את האדם את הדרך להתקרב לקב"ה.

'קרבן העולה' שבא מתוך בחירה הוא הקרבן המגלם בשמו את ההתעלות והקרבה לקב"ה יותר משאר כל הקרבנות: "חטאת, אשם, שלמים, תודה, מנחה; כולם מורים על סיבת הקרבן ותכליתו; אף אחד לא נקרא על שם פעולה מיוחדת הנעשית בקרבן. משום כך נראה לנו, שעולה נובעת מן הצורך והשאיפה לעלות ולהתקדם. וכו'. המביא עולה יודע, שהוא זקוק ומסוגל להתקדם אל הטוב והאלוקי וכו'. קורבן עולה הוא קורבן העליה וההתקדמות; ושם זה מבטא את עיצומו של הקרבן, - את סיבתו ואת תכליתו. מבחינת המושג, הרי זה פירוש 'אם עולה קרבנו מן – הבקר': אם על ידי התקדמות הוא מבקש להתקרב אל ד', ורצונו לבטא זאת על ידי בהמה ממין הבקר. (רש"ר הירש שם ג).

לעומת התפיסה הטכנית של ההקרבה– המצטמצמת בהיבטים המעשיים הקרבת בעל חיים, השחיטה וכו', אנו לומדים מכאן על התפיסה המהותית של הקרבן, כבחירה של האדם לפעול ולעשות מעשה שיקרב אותו לקב"ה ויכניס את הקדושה לתוך מהלך חייו.

מה מאפיין את תופעת הבחירה האנושית? לאדם יש אינטרסים וצרכים בסיסיים וקיומיים שעליו לספק לעצמו. לשם כך קיים בו יצר קיום אינסטנקטיבי שדוחף אותו ומדרבן לפעול לשם סיפוק צרכיו. כאשר קיימת סתירה בין צרכים אלה לבין דברים אחרים האדם בדרך כלל יעדיף את הצרכים הללו כמעט באופן אוטומטי. העדפת הצרכים הללו אינה מביאה לידי ביטוי את העוצמה של כח הבחירה האנושית, משום שגם בעלי חיים פועלים למען הישרדותם ואף נלחמים בעת הצורך לשם כך. העוצמה של הבחירה האנושית באה לידי ביטוי בעיקר כאשר האדם בוחר באופן מודע ומתוך שיקול דעת להעדיף דבר ערכי רוחני על  פני אינטרס או צורך שלו. האדם נדרש לבחור את היעדים של חייו. בחירה מודעת שמציבה כיעד מרכזי לחיים את קרבת אלוקים והקדושה מביאה לידי ביטוי את נשמת האלוקים שבאדם. המשמעות וההשלכות של בחירה זו היא סוג של 'קרבן' משום שלעיתים היא כרוכה בויתור והקרבה של צרכים גשמיים שלאדם קשה לוותר עליהם, ותשלום מחירים על חשבון אינטרסים וצרכים אינסטינקטיבים פשוטים של האדם. כגודל הקרבן שהוא מוכן לשלם כך גודל הקירבה והקדושה שאותה הוא ישיג בחייו. "ולכן התחיל בפרשת הקרבנות. 'אדם כי יקריב מכם קרבן לד'', הקרבן הנבחר הוא 'מכם'. כשאדם מתענה ומקריב חלבו ודמו וממעט אותו, ומקריב עצמו על גבי המזבח. לפי שהוא דומה לקרבן המזבח" (צרור המור ויקרא א ב). 'קרבן העולה' הוא קורבן שהאדם אינו מקבל ממנו תועלת אישית. על כן הוא מייצג את השאיפה לקרבת אלקים מתוך אהבה לקב"ה, שאינה תלויה בדבר. "ג' טכסים הם הקרבנות: עולה שלמים וחטאת. וג' כתות הן של צדיקים: אהבה, בקשה, ויראה. העולה כנגד אהבה, והשלמים כנגד הבקשה והחטאת כנגד היראה. העולה נקרבת לכבוד הקב"ה בלבד, אבל השלמים והחטאת בעד עצמנו. יקרה היא האהבה מן הבקשה, והבקשה מן היראה. ואיזו היא האהבה? אלא שיש צדיקים שעובדים באהבה ונותנים כבוד ויקר למלכותו, מפני שהוא לבדו קדם את הכל, ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל, והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחם וסובל את הכל ומלא את העליונים ואת התחתונים, ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם ומטיב לרעים ומאריך לרשעים לבעבור ישובו ויחיו. על כל הטובות האלה הצדיקים אוהבים את המקום ונותנים לו הילול ושבח על כל מעשיו הגדולים - על זה העולה נקרבת" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ויקרא ג' עמ' תעד ס' י"ב).

בימינו אין הקרבת קרבנות ולא אישים ועולות. אולם עדיין יש מימד של הקרבה בבחירה בקרבת אלקים, ובבחירה להכניס את הקדושה לתוך החיים. בכל הדורות היתה בכך משום הקרבה וויתור על הנאות וצרכים גשמיים, ובימינו האתגר נעשה מורכב אף יותר. ההתמודדות עם האתגר הזה מחייבת אותנו להעמיק ולחזור להבנת המשמעות של הקרבן על פי תפיסה המהותית. כפעולה הנובעת מהעצמיות של האדם: "'אדם כי יקריב מכם' - כי יקריב 'מעצמכם'; בוידוי דברים והכנעה, על דרך 'ונשלמה פרים שפתינו' וכאמרו: 'זבחי אלהים רוח נשברה' כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת" (ספורנו ויקרא א ב).

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון