בפרשיות ספר דברים מובאים פרקים שלמים בתורת הלחימה (לאחד מהם כבר התייחסנו בעבר), אחד מהם, נמצא בפרשתנו (דברים כ י"ט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ וכו'.. וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִיא עֹושָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה, עַד רִדְתָּה".
מהפסוק האחרון למד שמאי הזקן לימוד מיוחד למלחמה בשבת (גמ' שבת דף יט/א): "תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נוכרים פחות משלושה ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר "עד רדתה" אפילו בשבת". (כך גם פסק הרמב"ם שבת ב' כה, מלכים ו יא).
מדוע יש צורך בלימוד של שמאי מ"עד רדתה"? הרי לכאורה, היציאה למלחמה היא כדי להציל נפשות ואת זאת כבר למדנו ש"פיקוח נפש דוחה שבת", וכן הוא דוחה את כל המצוות שבתורה (חוץ מע"ז, ג"ע ושפ"ד), מדוע יש צורך בלימוד מיוחד ונוסף?
יש פוסקים שנטו לומר שהלימוד מ"עד רדתה" הוא מעין הרחבה של דין "פיקוח נפש", למצבי מלחמה. לעומתם יש פוסקים שקבעו שמדובר בגדר הלכתי יחודי, שנובע מטבעה האסטרטגי של המלחמה.
נראה שמחלוקתם קשורה להבנה של מלחמות ישראל ברמה האיסטרטגית. יש לבחון האם יש הבדל בין הרמה האסטרטגית של המלחמה, כשמדובר במדינה, עם שלטון ריבוני (בזמנם המדינה היתה בראשות המלך, ובזמננו בראשות השלטון הנבחר), לבין מצב של הצלה מסכנה, של יחיד או קהילה. שכן המהות האסטרטגית של מלחמה המנוהלת ע"י מדינה אינה רק בתורת "הצלת חיים", של האזרח או של כלל האזרחים. היא נועדה להיות כלי בידי המדינה להשגת מכלול של מטרות איסטרטגיות, ויעדים ריבוניים ומדיניים שלא ניתן להשיגם בדרכי שלום (או בדיפלומטיה – שלה נתייחס בע"ה בנפרד). אמנם, לעיתים, התכלית האיסטרטגית של המלחמה היא "הצלת חיים", של האזרח או של כלל האזרחים, אולם, גם אז זהו חלק מהשמירה על ה"ריבונות". שכן במדינה ריבונית יש לאזרחים אפשרות לקיים שגרה, ללא חשש, וכל איום על חיי האזרחים המשבשת את שגרתם היא פגיעה בריבונות. יתר על כן במדינה ריבונית, ישנם יעדים איסטרטגיים שבאופן מובהק לא נועדו ל"הצלת חיים", נהפוך הוא, במהלך הלחימה להשגתם המדינה מסכנת חיים של חייליה, כדי להשיגם. (ובלבד שהסיכון יהיה מידתי ומחושב, בהתאם לערכיות המשימה). כך מצינו בתורה את "מצוות ירושת הארץ" (רמב"ן עשה ד'), שעניינה מלחמה לכיבוש הארץ, וישובה, למרות סיכון חיי החיילים (מנ"ח תכ"ה), ולמרות שאולי היה ניתן להסתפק בפחות שטח. ו"מלחמת רשות" שנועדה בין היתר להשגת מטרות כלכליות, הרתעה ארוכת טווח, למרות סיכון חיי החיילים. בבית מדרשנו אנו נוהגים לומר שברוב הסיטואציות של הלחימה – המצב אינו "פיקוח נפש" אלא "מסירות נפש"!
השיטה הסוברת ש"עד רדתה" היא רק הרחבה של גדרי "פיקוח נפש" אינה מבחינה בין מלחמה של מדינה לבין פיקוח נפש של יחיד או קהילה, והמדינה היא עוד "קהילה גדולה". ואילו לשיטה שרואה בכך גדר הלכתי יחודי, מלחמה של מדינה ריבונית שתכליתה האסטרטגית היא שמירה על האינטרסים הריבוניים, כתחום שונה בתכלית.
למחלוקת זו יש משמעויות מהותיות נרחבות בהבנת התחום המדיני והפוליטי, והיא מהווה אבן יסוד בגישה התורנית למדינת ישראל (במחלוקת בין העולם החרדי לציונות הדתית), להבנת המושג האיסטרטגי המופשט של החלת הריבונות, כבעלות קנינית של הציבור והישות המדינתית. יש לה גם השלכות הלכתיות נוספות: האחת: בבחינה של סוגיות שבת ומועד, מה מותר ומה אסור לעשות תוך כדי מלחמה. האם יש לבחון בפעולה מבצעית אם היא מצילה מ"פיקוח נפש", או שיש לבחון מה ה"מטרה" המבצעית של המשימה הנדרשת, ואם היא נצרכת בעיתוי הזה להשגת המטרה (הרחבנו על כך ב"ספר הראל" תש"ס, והדגשנו שלא מדובר על "הותרה" עיי"ש). במיוחד שבמשימות רבות, אין גדר של "חולה מוטל לפניך" שבדיני "פיקוח נפש" לא מחללים ע"כ את השבת.
בגישה השניה הלך הרב גורן זצ"ל בפסיקותיו, עם הקמת צה"ל וכך קבע בפקודות מטכ"ל לשבת – שבהן אין מוזכר כלל "פיקוח נפש" אלא "חיוניות" מבצעית, וכן הרב הרצוג והרב אונטרמן.

השניה: בבחינה של סוגיות סיכון חיים, כאשר היחיד צריך לסכן את חייו לביצוע המשימה וכדי להציל את חברו. כאשר מדובר על גדר של הצלת חיים, יש שאלה גדולה האם יש לסכן חיים כדי להציל אחר, יחיד או רבים, שכן להלכה אין אנו פוסקים כן. ובמיוחד כאשר מדובר על משימה להשגת יעדים אסטרטגים שאינה לשם הצלת חיים באופן ישיר. וכן למצוות ההתיישבות בארץ, בימינו, במקום שיש בהם סכנה, ולסוגיית "החזרת שטחים". על כן עלינו להרבות בעיסוק בסוגיה ולהעמיק בה.





 
 
"עד רדתה" – האסטרטגיה של מלחמות ישראל בחול ובשבת
 
אסטרטגיה של המלכות וההנהגה בעם ישראל - מלך שהוא רועה ועבד

בפרשתנו מצטווה עם ישראל, למנות לעצמו מלך: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ד' אלהיך בו וגו'". (דברים יז טו).
מצווה זו תתקיים רק לאחר שיכנסו לארץ: "שלוש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך שנאמר: "שום תשים עליך מלך וכו'". (רמב"ם מלכים א א).
 
העמדת איש בשר ודם כמלך בעל סמכויות נובע מאילוץ אנושי: "לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור". (חינוך מצוה עא).
לאורך ההסטוריה התקיים בעולם משטר מלוכני, כמשטר יחיד (מונרכיה), כמעט כל יכול, וגרם להסתייגות ממנו, ובצדק. (ראה אברבנאל דברים יז)
 
עיון במצוות מינוי המלך מלמד שלתורה יש אסטרטגיה יחודית לתפקידי ההנהגה בעם ישראל ולצורת ההתנהלות של המנהיגים, ובכלל זה גם  המלך. אסטרטגיה זו שונה במהותה, וביסודה נקבעו התרופות לחלאים שהיו במשטר המלוכני המונרכי.
התורה מרסנת את הסמכויות של המלך ומגבילה אותו במספר תחומים: מריבוי סוסים, "שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם (המלכים. א.ש.), שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים". (רמב"ן דברים יז טז)
מריבוי נשים, שלא יסירו את ליבו מד' ומצרכי העם, ומריבוי כסף וזהב, "שלא יכביד על ישראל בכובד המס". (רבנו בחיי דברים יז יז).
במקביל התורה מצווה עליו ציוי מיוחד, לכתוב לו ספר תורה, שיהיה צמוד אליו, וידריך אותו כל ימיו, ויחזק אותו ביראת השמיים.
המלך נבחר ע"י הקב"ה על פי אישיותו הרוחנית, וכך גם העם צריך לנהוג בבחירת כל מנהיג: "וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל". (רמב"ם מלכים א ז).
התורה מציבה בפני המנהיג והמלך סטנדרטים ערכיים גבוהים. במדדי ההתאמה והכישורים לתפקיד ניתנת עדיפות לרמה מוסרית וערכית על פני הכישורים התפקודיים והניהוליים, ועל פני הכריזמטיות המנהיגותית. הסמכויות והכח שניתן ביד המלך לא נועדו כדי לצבור לעצמו זכויות יתר ולהטיב לעצמו אלא כדי לשרת את עמו, לספק את צרכיהם, ולשמור על האינטרסים הבטחוניים של מדינתו. "ובכל יהיו מעשיו (של המלך. א.ש.) לשם שמים! (מטרה ערכית ולא אינטרסנטית א.ש.), ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'. (מטרות ערכיות א.ש.) שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".(רמב"ם מלכים ד י).
בניגוד להתנהלות המקובלת של מלכים מונרכיים ומנהיגים שמתנשאים על אזרחיהם ומזלזלים בערכם, התורה דורשת כבוד הדדי. העם חייב בכבודו של המלך והמלך חייב בכבודו של העם:" לבלתי רום לבבו מאחיו". (דברים כאן). "כדרך שחלק לו (למלך, בעם ישראל א.ש.) הכתוב (התורה א.ש.) הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר: "ולבי חלל בקרבי". ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר: "אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו'".".(רמב"ם מלכים ב ו)

 בניגוד למקובל בקרב מלכים מונרכיים, שהתייחסו לעמם כעבדיהם, התורה מדריכה את המלך לראות את עצמו כ"עבד" של העם. התורה גם דורשת מהמלך לנהוג במידת הענוה, שהיא לכאורה המידה ההפוכה מהמידה הנדרשת למנהיג. "לעולם יתנהג בענווה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר: "ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם", ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם, "כאשר ישא האומן את היונק", רועה קראו הכתוב, "לרעות ביעקב עמו", ודרכו של רועה מפורש בקבלה: "כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'".(רמב"ם שם).


 

בברכת בשבת שלום,
הרב אליעזר שנלווד
רה" מודיעין-אופקים
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    Facebook
    Google+
    Twitter
    Youtube