תחושת המסוגלות ומפתח ההצלחה
לפרשת עקב תשע"ו – הרב אליעזר שנוולד


בפתיח של הפרשה מתייחס משה רבנו להתמודדות המורכבת עם האתגרים הלאומיים - הרוחניים והביטחוניים הצפויים לעם ישראל בכניסה לארץ. "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ד' אלקיך לפרעה ולכל מצרים וגו'" (דברים ז יז-יח). זוהי מעין 'הערכת מצב' אסטרטגית לאומית מן המעלה הראשונה. מצד אחד התייחסות למציאות האסטרטגית המאתגרת שעלולה להרתיע את העם - ההתמודדות מול 'גויים רבים'. ומצד שני, חיזוק 'תודעת המסוגלות' של העם, שביכולתו להתגבר על האתגר הקשה, וחיזוק האמונה בקב"ה שיסייע להם.  
'תודעת המסוגלות' היתה מרכיב אסטרטגי במימוש המשימה של ירושת הארץ. אתגר זה לא השתנה מאז והוא קיים עד היום הזה.
המפתח להצלחה והיכולת להתמודד עם אתגרים קשים של הכלל והפרט, תלויה בתודעת המסוגלות ובדימוי העצמי. תודעת המסוגלות מאפשרת לגייס את תעצומות הנפש והכוחות הנדרשים כדי להתמודד עם אתגרים קשים ועם משברים צפויים.

 ה'מסוגלות' הוא פרמטר פסיכולוגי ולא מתימטי ולכן קשה להעריך את עוצמתו. פעמים שיש נטיה ל'הערכת יתר' של המסוגלות שעלולה לגרום ללקיחת סיכון לא מחושב, לכישלון ולהתנפצות אל קרקע המציאות, ולעיתים קיימת נטיה ל'הערכת חסר' של המסוגלות, שמקטינה את הנכונות להתמודד מכלתחילה  עם האתגר.
ככל מרכיב פסיכולוגי ה'מסוגלות' תלויה ברמת המוטיבציה. ככל שרמת המוטיבציה להתמודד עם האתגר עולה כך תעלה ותתחזק רמת המסוגלות הקיימת, ויהיה ניתן להתמודד עם אתגרים גדולים יותר. כך ברמה האישית וגם ברמה הלאומית.
רמת המוטיבציה מושפעת בעיקר מהאמונה ומההכרה בחשיבות היעד שאליו חותרים.
ההתייחסות לתחושת המסוגלות כמרכיב אסטרטגי גם עומדת ביסוד מחלוקת פרשנית מפורסמת על המשך הפרשה: "ואמרת בלבבך! כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה! וזכרת את ד' אלקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חייל! וגו'." (דברים ח יז-יח)

ה'תרגום יונתן' מתרגם את הפסוקים כאזהרה:  "הוו זהירין דלא תימרון בלבכון חילן ותקוף ידן קנו לן ית נכסיא האילין" (תרגום יונתן דברים ח יז). פרשנים נוספים ראו בכך אזהרה חמורה של התורה לאדם ולהעם שלא לנכס לעצמם את ההצלחה הכלכלית והבטחונית ולומר: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה!' ולייחס אותה רק למעשה הקב"ה! 
אולם רבנו ניסים בדרשותיו (דרשה י') והאברבנאל (כאן) פירשו את הפסוקים אחרת. אכן יש מקום לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה!" שההצלחה אכן נזקפת למי שהתאמץ ופעל להשגתה, אלא שיש לזכור שהכח לפעול ולהצליח ניתן מאת ד': "רצה בזה כי עם היות שאמת הוא שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים (תכונות ומסוגלות א.ש.), כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. עם כל זה, עם היות שהכוח ההוא נטוע בך, זכור תזכור שהכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא, והוא אומרו 'וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. לא אמר וזכרת כי ה' אלוקיך נותן לך החיל, שאם כן היה מרחיק שהכוח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון ואין הדבר כן, ולפיכך אמר, כי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה - תזכור נותן הכוח ההוא יתברך". (דרשות הר"ן תחילת דרוש עשירי).
וכן: "והנה משה רבינו ע"ה לא רצה להכחיש הקדמתם מענין כוחם! אבל אמר: "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". לפי שאיך יכחיש כוחם בעבודת האדמה והשתדלותם במקניהם וקנינם, והסבות האמצעיות לא נוכל להכחישם כי הנה אימת החוש! אבל אמר:  אמת הוא שאתם סבה לדבר, אבל אינכם כי אם סבת אמצעיות, לא סבות ראשונות! כי עם היות שכוחכם ועוצם ידיכם 'עשה לכם החיל הזה' ומי נתן לכם אותו כח ועוצם יד וכו', ושאר הדברים ההכרחיים, כי אם הש"י" (אברבנאל דברים ח).

מורנו הרב צבי יהודה זצ"ל חזר באזנינו פעמים רבות שאין מדובר רק על אפשרות לומר 'כוחי ועוצם ידי' אלא על מצוה לומר זאת: "בדרשות הר"ן נאמר שזה לא איסור, זה חיוב, זה מצווה: 'ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה!'. זו מצווה, וכן בפרשת שופטים, בנאום המפקד לחייליו: חיזקו ואימצו! הכוח, אומץ הרוח, המאמץ המלחמתי שייכים למצוות המלחמה. ואין כאן סתירה. כי אנחנו יודעים שאת הכוח הזה ד' נותן לנו. 'כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל'. הר"ן מדגיש שהמצווה היא: 'ואמרת כחי ועוצם ידי! וגו', וזכרת!'. היה מקום לחשוש מאמירת כוחי ועוצם ידי, אבל תיכף ומיד, מיניה וביה, תוך כדי דבור, בלי הפסקה, מתברר שהדבר הוא מתוך זכירה ולא מתוך שכחה, מתוך זכירה שד' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (שיחות הרב צבי יהודה עקב סדרה א).

השלילה של 'כוחי ועוצם ידי' עלולה להביא לאבדן האמון ביכולת להתמודד עם האתגרים הקשים, אומה או יחידה צבאית שאינה מאמינה במסוגלות שלה היא חלשה מאחרות. חכמי המוסר בארו שלעיתים המעטה בערך העצמי, במקום שנדרש אמון ובטחון עצמי כדי לפעול, ולגייס תעצומות נפש היא 'עצת היצר' ולא ענווה: "אך ידועה עצת היצר בזה, שבבוא דבר מצוה כזו לידו, עושהו לעניו, לאמר: אני הפחות שבעיר, ודברי בודאי לא יתקבלו כלל, למה אשחית את דברי חנם? אבל כאשר יתבונן האדם בעצמו, יראה שהיא רק עצת היצר וכו'" (שמירת הלשון ח"א שער התורה  פ"ו).
מאידך הזכירה כי 'ד' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חייל', נותנת כח יוצא דופן, משום שהבוטח בקב"ה 'הנותן כח לעשות חייל', מקבל כוחות לא שגרתיים, שבתבונת אנוש לא ניתן לצפות לזכות לה.
 
 
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    FacebookGoogle+TwitterYoutube