גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826
מבקשים סליחה
לפרשת ניצבים תשע"ו – הרב אליעזר שנוולד
 
"לא יאבה ד' סלוח לו. כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה וגו'" (דברים פרק כט יט).
הסליחה היא אחד מאבני היסוד ביחסי הגומלין שבין אדם לזולתו. בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אולם לעיתים במצבי קיצון, כשהאדם פועל בצורה בלתי נסלחת, גם הסליחה האלקית האינסופית, אינה מתאפשרת.
בימי התשובה והסליחות של חודש אלול ראוי שנקדיש את התבוננותנו לסליחה שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. למרות השוני יש כמה קוים משותפים ביניהם, מסיבה זו מצא הרמב"ם לנכון לכלול את התשובה והסליחה שבין אדם לחברו בפרק שבו הוא עוסק בתשובה שבין אדם למקום. (הלכ' תשובה לרמב"ם פ' ב').

הסליחה היא אחד מהאתגרים ביחסי הגומלין שבין אדם לחברו. האדם קרוב אצל עצמו, אצל צרכיו ורגשותיו, ונדרש להם, לפני שהוא מתייחס לזולתו ולסביבתו. אולם האדם תלוי בסביבתו ואינו יכול להתקיים ללא שהוא מקיים אתה יחסי גומלין. יחסים אלה מולידים קשרי רעות והדדיות מופלאים, אולם הם גם עלולים לגרום לחיכוכים ולפגיעה שמרחיקים ויוצרים יריבות בין איש לרעהו.

הפגיעה מולידה אצל הנפגע רגשות שונים. יש והוא מתקשה לשכוח את הפגיעה ולסלוח עליה, ויש שהפגיעה והעלבון אף מניעה אותו לגמול לפוגע לנקום ולנטור. רגשות אלה מעצימים את ההרחקה.
'שנים אוחזין' ב'סליחה'. מצד אחד הפוגע - שבקשת הסליחה וההתנצלות שלו נחוצה כדי לתקן ולהקטין את נזקי הפגיעה שגרם, וכדי לשנות את תחושת ההיפגעות אצל הנפגע. מצד שני גם הנפגע זקוק ליכולת הסליחה כדי לא להעצים את נזקיה.

ה'אגו' של האדם מקשה עליו לבקש סליחה ולראות בכך סוג של השפלה. כבר לאדם הראשון היה קשה להודות בטעותו, שעשה מעשה לא ראוי, ולקחת אחריות. ההתנצלות ובקשת הסליחה מעמידה, כביכול, במצב נחות מבחינה מוסרית בפני מי שנפגע ממנו. על כן הפוגע נוטה 'להתחפר' ו'להצדיק' את המעשה שעשה.
מאידך גם לאדם הפגוע קשה לסלוח, רגשי הפגיעה מקשים עליו 'לוותר' לפוגע  ולפתוח דף חדש. הוא מבקש להתרחק כמה שניתן מקשר עם הפוגע. יש ויצר הנקמה מטה אותו לבקש לגבות מהפוגע 'תג מחיר' כמה שיותר גבוה על העוול שנגרם לו. לעיתים אף הוא נוטה לחשוב שבקשת הסליחה אינה אמיתית והיא רק מהשפה ולחוץ.

בקשת הסליחה היא מעשה אצילי, קשה, שמחייב להתגבר על ה'אגו'. היא מצד אחד מצווה ש'בין אדם לחברו', אך לא פחות מכך גם מצווה ש'בין אדם לעצמו'. האדם נדרש לתקן את אשר קלקל בעולמו המוסרי בכך שפגע בחברו, ואף לבחון מה ה'שורש' שהביא אותו לפגיעה זו, אם מחוסר הערכה ומודעות לזולתו, או מחוסר זהירות ורגישות מספקת.
ענין זה מומחש כאשר הנפגע נפטר לפני שהפוגע הספיק לבקש סליחה: "החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם: חטאתי לד' אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו". (רמב"ם תשובה ב יא).

הוא אינו מבקש סליחה מחברו שאינו, אלא מתוודה בפני האנשים ובפני הקב"ה. בכך הוא מתקן את הפגיעה המוסרית ש'בין אדם לעצמו'.
גם קבלת הסליחה הינה מעשה אצילי שבו האדם דבק במידותיו של הקב"ה "אדון הסליחות" שלסליחתו האינסופית אין גבול וחשבון. שאינו מבקש כל 'פיצוי' על הפגיעה, ושאעפ"י שאנו חוזרים על טעותינו פעם אחר פעם, הוא נענה ואומר: "סלחתי כדברך!". היא מידה שמתבקשת באופן יחודי מעם ישראל "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון" (שם ב י).

הסליחה היא גם אבן יסוד ביחסי הגומלין שבין אדם לבוראו. אמנם הרמב"ם אינו מזכיר שם את בקשת הסליחה בתשובה שבין אדם לקב"ה, רק בספר המצוות: "היא שציונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה, וזהו הוידוי וכונתו שיאמר: 'אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי כך וכך', ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו" (עשה עג). שמא ביקש הרמב"ם ב'הלכות תשובה' לשלול מחשבה אפשרית של 'האנשת' הקב"ה, שהוא כביכול 'נפגע' מאתנו כשאנו חוטאים ועלינו לרצותו. ועל כן ציין שם רק את הוידוי.  אולם למרות השוני המתבונן שם יבחין גם בקוים דומים שבין התשובה שבין אדם למקום לבין אדם לחברו. 
 
 
 
 
 
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    FacebookGoogle+TwitterYoutube