לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסטלחץ כאן לעריכת טקסט
הטוב והמטיב
מידות היחיד והיחד - לפרשת פרשת נח   

צמד הפרשיות בראשית ונח הן חטיבה אחת בכמה מובנים. העולם שנברא בפרשת בראשית מגיע לשפל המדרגה בסופה. תקנתה של הבריאה היתה איתחול מחודש ע"י המבול וצמיחת העולם האנושי החדש ועולם החי מתוך הגרעין של באי התיבה.

הן חטיבה אחת גם במובן נוסף, של גילוי הטוב האלקי בעולם. הטוב האלקי המוחלט הוא יסוד הבריאה: "הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו יתברך לזולתו" (דרך ד' ח"א פ"ב א). הטוב האלקי הוא ראש ושורש למידות האלקיות המתגלות בעולם: "מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי האל יתברך שמו  הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, 'מחוק הטוב הוא להטיב', וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו - לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה" (דעת תבונות סי' יח).
בפרשת הבריאה מוזכר שבע פעמים הטוב האלקי שבה: "וירא אלקים כי טוב". ובסופה נאמר: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א לא). בהמשך גם מתארת התורה את טוב זהב גן עדן (בראשית ב יב). החריג היחיד: "ויאמר ד' אלקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב יח).
אולם יש בבריאה גם תערובת של טוב ורע כפי שבאה לידי ביטוי בעץ הדעת, ובשל כך נאסר לאכול ממנו: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כי ביום אכולך ממנו מות תמות" (בראשית ב יז). הנפילה של האנושות החלה מתוך זיהוי מוטעה של יסוד הטוב והרע שבעץ הדעת: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג ו). בכך הפך, לראשונה, את ה'טוב' האלקי שבבריאה לרע ולחטא.
גם בסוף הפרשה בחטא בני האלהים נאמר: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו א, וראה ברש"י וברמב"ן מה היה חטאם). וגם שם היה היפוך של ה'טוב' האלקי שבבריאה לרע: "וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת ליבו רק רע כל היום" (בראשית ו ה). בשלב זה הביא הרוע האנושי את הבריאה לשפל המדרגה. תקנתה היתה באיתחול מחדש של העולם ע"י המבול: "ותישחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו יא). לאחר המבול "ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח כא), ועל כך כורת הקב"ה ברית עם האנושות ועם העולם, שגם אם ה'רוע' האנושי יגבר הוא לא יוכל למחוק לחלוטין את ה'טוב' האלקי שבעולם, ולגרום לו לאבד את זכות קיומו. אות הברית הוא הקשת בענן (בראשית ט ח-יז).

פרשת נח היא הנדבך הסופי והמעצב של מתכונת הבריאה עד קץ הימים.
המדרש בפרשה עוסק בטוב האלקי עורר את המפרשים לתמוה על מיקומו: "'ויזכור אלוקים את נח' – 'טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמה ט). אמר ר' לוי: טוב ד' לכל, על הכל שהוא מעשיו. אמר ר' שמואל: טוב ד' לכל ורחמיו על הכל, שהן מדותיו הוא מרחם. רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: טוב ד' לכל ומרחמיו הוא נותן לבריותיו, וכו'" (בראשית רבה לג ג). המדרש מביא שלוש דעות על המשמעות העמוקה של שני חלקי הפסוק המשלימים זה את זה (ראה פירוש 'באר מים' על המדרש). לפי ר' לוי מצביע הפסוק על ה'טוב' האלקי מופנה לכל הברואים שהם 'מעשיו' של הקב"ה (משנת רבי אליעזר שם). ואילו לפי ר' שמואל מצביע הפסוק על המידות האלקיות שהן 'מעשיו' שכולן מידות של רחמים. לפי רבי יהושע ה'טוב' האלקי הוא בכך שהקב"ה משפיע ממידת הרחמים שלו על 'מעשיו' על בריותיו שאף הם יהיו רחמנים "אלו על אלו" (רש"י שם). (ועי' שם גם דברי רבי תנחומא). בפירוש ה'ידי משה' על המדרש מקשה: "וקשה לי: דמה ענין לכאן (לפרשת נח .א.ש.) ובמאי קמיפלגי?" עיין שם מה שתירץ. אולם ניתן לומר שיש מקום למדרש בפרשת נח משום שמצב הבריאה לאחר המבול הוא ההמשך והעיצוב של הבריאה של פרשת בראשית שעליה נאמר "כי טוב". יסוד ה'טוב' האלקי בבריאה לא השתנה בעקבות המבול.

התורה מצווה על האדם לילך בדרכיו של הקב"ה: "היא שציוונו להדמות בו יתברך לפי יכולתנו. והוא אמרו: 'והלכת בדרכיו' וכבר כפל צווי זה ואמר: 'ללכת בכל דרכיו' ובא בפירוש זה: 'מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום. מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון. מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק. מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד. וזה לשון ספרי וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחרת ואמר: 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' ובא בפירוש גם כן שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתברך על צד המשל יתברך על הכל עילוי רב" (ספר מצות לרמב"ם עשה ח).

מידת הטוב האלקי המוחלט, "הטוב ומטיב לרעים ולטובים", הוא שורש הפעולות הטובות שהתגלו בבריאה. "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה ט). על ה'טוב' הזה אנו מודים בכל יום בתפילתנו: "הטוב כי לא כלו רחמיך. וכו'. וכל החיים יודוך סלה. ויהללו ויברכו את שמך הגדול באמת לעולם כי טוב. האל ישועתנו ועזרתנו סלה. האל הטוב. ברוך אתה ד'. הטוב שמך ולך נאה להודות".
על כן מצווה על האדם מישראל להתדבק במידת הטוב האלקי בהתנהלותו בעולם "ועשית הישר והטוב בעיני ד'" (דברים ו יח) ואפילו לעשות לפנים משורת הדין (רש"י ורמב"ן שם).
 הטוב האנושי והשאיפה להיות טוב לכל, הוא השורש של כל עולם המוסר והמידות, "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. וגו' סור מרע ועשה טוב" (תהילים לד טו). המוסר הוא התרגום של ה'טוב' בשאיפות של האדם, ברצונותיו ובהתנהגותו.  השאיפה ל'טוב' הוא מקור המוטיבציה להשתפר, לתת לאחר, להיטיב לעולם, בדומה לקב"ה. "ואין אדם נקרא צדיק אלא אם כן הוא טוב" (מדרש תהלים מזמור ז). "אנשים טהורים, אידיאליים, שהיושר והטוב, המעשי והמוסרי, הוא כל משוש חייהם" (אורות הקודש ח"א עמ' קכד).

הפילוסופים הקדמונים עסקו רבות בשאלה מהו הטוב המוחלט ומהי ה'סגולה הטובה'? ומה על האדם לעשות כדי להיות טוב? הדיאלוגים של סוקרטס הותירו זאת כשאלה לא פתורה.
תורת ישראל ומצוותיה מהוים את המסגרת האנושית ל'טוב' המוחלט: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו', ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל טו – יט). זו המסגרת המאפשרת לאדם להתדמות ל'טוב האלקי המוחלט' וללכת בדרכיו. לעשות את הטוב מצד שהוא טוב לא משום שום סיבה אחרת ולא מצפיה לגמול מהזולת או מהקב"ה.
אולם הטוב הוא לא רק מידה נרכשת הוא יסוד 'צלם אלקים' שבאדם: "ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלקים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב". (עין איה ברכות א קכג).
הטוב הוא גם המידה היסודית והאופיינית של הקולקטיב בעם ישראל: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה. וכו'. כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל, היא מלבשת את האלהות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלהי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו. זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבא, הטוב מוכרח לנצח את הכל, והחפץ העמוק והמוטבע של הטוב, והשיקוק הפנימי לו בעצם תוכיות נשמת האומה, המתבלט בתפילת האומה הפנימית, מסמיך לה את הגאולה. 'והטוב בעיניך עשיתי, זה שסמך גאולה לתפילה' (ברכות י א)" (אורות ישראל א ד).
 
 
 
 
 
 
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    FacebookGoogle+TwitterYoutube