הכרעה איסטרטגית - באספקלריה של תורה
לפרשת מטות תשע''ה  - ובמלאות שנה לצוק איתן
 
פרשת מטות עוסקת בין היתר במלחמה הענישה כנגד מדין. בכך נסגר מעגל שהחל בפרשת בלק בהחטאת ישראל בבנות מואב, ופועלו של פנחס שהציל את עם ישראל מכליה, והמשכו בפרשת פנחס בהוקרה לפנחס על פועלו. אשר הציל את עם ישראל מכליה. משה שולח את פנחס למלחמה עם נציגי השבטים: "וישלח אתם משה אלף למטה לצבא; אתם ואת-פינחס בן-אלעזר הכהן לצבא, וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו". פנחס נשלח להיות "כהן משוח מלחמה" (רש"י לא ו). "למה שלח פנחס? אמר: מי שהתחיל במצוה הוא גומר! הוא השיב את חמתו והכה את המדינית הוא יגמור מצותו!". (במד"ר מטות כב ד). העיקרון של "גמר המצווה", של השלמת המהלך עד סיומו המוצלח, הוא עקרון יסוד, שכן החלק החשוב ביותר בכל מהלך הוא סופו והשלמתו: " אם התחלת במצוה הוי גומר את כלה! למה? אמר רבי יוחנן כל מי שמתחיל במצוה ואחרי כן בא אחר וגמרה נקראת על שם גומרה!".  (תנחומא עקב ו). מהלך שנקטע בלא שהושלם, מאבד את ערכו. עקרון זה מקביל לעקרון ההכרעה, והחתירה לניצחון מעולם האיטרטגיה ואמנות המלחמה. ואכן עם ישראל מצטווה לצאת למלחמה כדי להכריע את העימות עם מדין ופנחס שהתחיל בתהליך מצטווה להיות שותף בכיר בהשלמתו.
 
בימים אלה אנו מציינים שנה למבצע "צוק איתן". הדיון הציבורי לגבי תוצאות המלחמה עדיין מהדהד, בין הטוענים שניצחנו ובין אלה שטוענים שגם אם לא הפסדנו, לא ניצחנו.
בהקשר לכך אנו מבקשים להוסיף דברים שנכתבו על פרשתנו לפני שנה, תוך כדי המבצע, ולהתבונן בהם בפרספקטיבה של שנה למבצע.
בפרשתנו אנו קוראים על מצוות ירושת הארץ ועל הצורך בהכרעה במלחמה על הארץ (במדבר לג נה): "ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם". גם יהושע מצווה זאת על העם לפני מותו (כג יב). מספרי נביאים ראשונים למדנו, על המחיר הכבד שעם ישראל שילם על היעדר הכרעה בירושת הארץ. היוצא מן הכלל היה שבט יששכר עליו נאמר(בראשית מט טו): "ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" ושם מפורש רש"י עפ"י התרגום: "לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד". רק  מי שלא התרשל בהכרעה וכיבוש נחלתו גרם שיחיה בנחלתו לבטח.

הצורך בסיום המלחמה על הארץ בהכרעה ברורה הוא צו מפורש של תורה (דברים כ י"ט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ וכו'.. וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה, עַד רִדְתָּה". המצור צריך להביא לנקודת ההכרעה: "עד רדתה" שמשמעו הבקעת החומה "עד רדת חומותיה" (רשב"ם שם). אולם היא תושלם רק בכיבושה המוחלט של העיר "עד דתיכבשה"(אונקלוס שם). מאידך הישג זה לא יהיה שלם עד שהכיבוש לא יתורגם לשלטון וריבונות "לשון רדוי שתהא כפופה לך" (רש"י שם). כל עוד הקרב לא מגיע לסיום והכרעה אין לראות בו הצלחה, גם אם במהלכו אנו מתישים את האוייב ומכים אותו מכה כואבת. בקרב "אין ניצחון בנקודות" צריך שיהיה בו סוג מסויים של "נוק אאוט", הכרעה ברורה וחד משמעית, הכרעה שתשמר את הישגי הניצחון לאורך זמן. מפסוקים אלה למדו חכמים, שהצורך להכריע מתיר את המשך הלחימה אף בשבת (גמ' שבת דף יט/א): "תנו רבנן אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר "עד רדתה אפילו בשבת".

כך פעל דוד המלך, במלחמותיו (תהילים ("ח ל"ח):  "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, אמחצם ולא יכלו קום יפלו תחת רגלי". ממנו למדנו כמה עקרונות בלחימה! הראשון: שהמרדף נגד האויבים צריך להמשך כל עוד לא התבצעה המשימה, וכל עוד לא הושגה המטרה, ועל כן "ולא אשוב עד כלותם". השני: גם אם ביצוע המשימה כרוך בקשיים רבים ואפילו בסכנת חיים, "לא אשוב" - יש לבצע את המשימה עד שתושלם - "עד כלותם". השלישי: צריך לפעול בנחישות ללא היסוס במלוא העוצמה, ולחתור לניצחון והכרעה ברורה, "אמחצם ולא יוכלו קום". והרביעי: צריך לפעול בדרך שתשמר את הישיגי הנצחון לאורך זמן לבל תתיש מלחמה ממושכת, חוזרת ונשנית, את יכולת העמידה של העם. בדרך זו יתאפשר לאומה השקט הנדרש כדי להפנות את כל משאביה הלאומיים לבנין ויצירה.

כך גם מבאר הנצי"ב  (העמק דבר במדבר כד ח): " ..הנה בשאול המלך כתיב ואל כל אשר יפנה ירשיע וגבי דוד המלך כתיב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל. ובשניהם הכונה שהצליחו במלחמתם. אבל הנפקא מינא שביניהם שיש מתגבר במלחמה ואינו כובש את שכנגדו תחתיוורק מפיל ומחליש אותם. נמצא אינו מצליח את אומתו. אלא מרשיע את שכנגדו. ויש מתגבר וכובש תחתיו. וזהו הצלחת האומה.וכו'. שאול היה רק מחליש ומרשיע את שכנגדו. ודוד היה כובש ומעמיד נציבים שלו באדום ובמואב וכל האומות שכבש. וכו'..  דהמרשיע את שכנגדו אינו מחליש אלא לשעה. עד שיתחזקו בעוד כמה שנים. וא"כ ההכרח להיות נשמר". (וראה גם פירושו דברים לג יא.)

עקרון זה גם הנחה את החשמונאים במלחמתם. כך מבאר הנצי"ב  את ברכת משה לשבט לוי (הע"ד דברים לג יא): " ואמר שתי ברכות: "מחץ מתנים קמיו" נגד "יורו משפטיך ליעקב". וכו' ועל "ותורתך לישראל". שהוא המלמד דרך פלפולה של תורה לתלמידיו אמר: "ומשנאיו מן יקומון". שהוא יותר מהראשונה שאינו אלא מחץ והכאה בשעת מלחמה אבל יוכל להיות שמיד יקומו ויתגברו במלחמתם שנית. אבל ברכה זו היא שהמחץ תהיה באופן שלא יקומו עוד, כמו שיהיה במלחמת חשמונאי עם מלכות יון".

כיום מתקיים דיון אקדמי בסוגית ההכרעה והניצחון וכיצד הם מתגלמים בסוג מלחמה כמו "צוק איתן", וכן האם העובדה שכיום יש שקט יחסי מעידה על 'הכרעה' או על פסק זמן שקט להתארגנות לבאות. אנו נוטים יותר לדעה השניה, ומבקשים לנצל את פסק הזמן להפקחת לקחים ולהתארגנות לבאות, ובמקביל לעיין בפרשה על דרישת התורה לחתירה להכרעה חד משמעית.

 
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    Facebook
    Google+
    Twitter
    Youtube