עוצמת היוזמה האנושית – ארוכת הטווח
פרשת לך לך  
הפרשה פותחת בציווי של הקב"ה לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". (בראשית יב א). ציווי זה אף נחשב כנסיון כפול שניסה הקב"ה את אברהם אבינו: "שקשה על האדם לצאת מארצו, וממולדתך, שקשה יותר, ומבית אביך, שקשה יותר". (רמב"ן כאן). והשני: "קשה גם כן על האדם לילך בדרך, ואינו יודע אנה הולך". (צרור המור כאן).
אולם בסוף הפרשה הקודמת אנו קוראים שאברהם ותרח כבר יצאו ביוזמתם לארץ כנען, לפני הציווי: "ויקח תרח את אברם בנו וגו'. ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" .(בראשית יא לא).
הזוהר בפרשתנו מבאר שהציווי האלקי בא בעקבות גילוי הרצון והיוזמה של אברהם ללכת לארץ כנען! (תרגום דברי הזוהר): "בוא וראה מה שכתוב: "ויקח תרח את אברם בנו וגו' ויצאו אתם מאור כשדים". וכו'. ובשעה שיצאו מאור כשדים מה נאמר עליהם? "ללכת ארצה כנען", כי רצונם היה ללכת לשם! מכאן למדנו שכל מי שרוצה להיטהר מסייעים לו. בוא וראה שכך הוא, דכיון שכתוב "ללכת ארצה כנען", מיד כתוב, "ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו'". ואילו עד שהוא לא התעורר מתחילה, מעצמו, לא כתיב (לא נצטווה) 'לך לך'. וכו'.  בא וראה: הרצון העליון לא מתעורר עד שקודם לו מתעורר הרצון מלמטה, כדי שיהיה לרצון העליון על מה לשרות. וכו'. וכן, כיון שהתעורר האדם ברצונו בתחילה, כך מתעורר כנגדו הרצון העליון, בא וראה כיוון שכתוב: "ויצאו אתם מאור כשדים וגו'", מיד ויאמר ד' אל אברם וגו'".  ". (זוהר ח"א עז ב).
אברהם מחליט לצאת למקום חדש ולדרך חדשה! דרך חדשה זו תשנה את מסלול חייו, והיא גם עתידה לסלול את הדרך לצאצאיו. מדרך חדשה זו יצמח עם ישראל. היוזמה האנושית מגייסת את הסיוע השמימי: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג לד). בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעים אותו!" (שבת קד א). לא בכדי מבקש אברהם לעזוב את אור כשדים ולבוא לארץ כנען. אנשי אור כשדים שקועים ברשע, והוא מבקש את הטוב והצדק (זוהר שם). וארץ כנען היא ארץ טובה: "שנתעוררו תרח ואברם לצאת מארצם ללכת ארצה כנען לפי שהיא ארץ טובה". (צרור המור שם). ארץ זו משפיעה מסגולותיה על יושביה: "וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: לזרעך אתן את הארץ הזאת". (בר"ר לט, י).
היוזמה של אברהם מחוללת את ההשפעה השמימית – ע"י ציוי אלקי. הציווי האלקי מקנה להליכה ממד אלקי ומעורבות אלקית, שיש בה רבדים ומעגלים רחבים ונסתרים יותר מאשר אילו היתה זו רק החלטה אנושית. מכאן ואילך הוא בבחינת "מצווה ועושה" שמעלתו גדולה יותר "משאינו מצווה ועושה". (ע"ז ג א). המעורבות האלקית הופכת להיות חלק מהעשיה, מעצימה אותה ומביאה אותה לידי מימוש מוגמר: "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי". (תהלים נז, ג)
מכאן ניתן ללמוד על יסוד מרכזי בעולמנו הרוחני. על העוצמה הגלומה ביוזמה האנושית, לשעתה ולדורות: "בדרך שאדם רוצה לילך בה – מוליכין אותו". (מכות י ב). לא רק 'מאפשרין לו' אלא גם "מוליכין אותו", מגייסים עבורו את כל המערכות האפשריות. גם אותם שהם מלמעלה מיכולת אנוש, כדי לממש את יוזמתו.
הדרך שאדם רוצה לילך – צריכה לנבוע מהברור המוקדם של לאן ללכת ומדוע. וככל שהמטרה גדולה יותר הסייעתא דשמייא גדולה יותר.
"וזה שאמר דוד: "ד' צלך על יד ימינך". היינו שכמו שנטיית הצל של איזה דבר. הוא מכוון רק כפי תנועות אותו הדבר לאן נוטה. כן בדמיון זה כביכול הוא יתברך שמו מתחבר לנטות העולמות כפי תנועות ונטיית מעשי האדם למטה. וכו'. כשם שאתה הוה עמי. כך אני הוה עמך. וכו'. מהו ד' צלך  - כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך. אף הקב"ה ד' צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך. ע"כ". (נפש החיים שער א פרק ז). 
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    FacebookGoogle+TwitterYoutube