נשיאה בעול עתיד התורה – לא כ"ברירת מחדל"
הרב אליעזר שנולד
 
 
הפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו'" הוא חלק מדיני הפרה. אולם בגמ' קושר אותו ריש לקיש לדרך לימוד התורה: "דאמר ר"ל: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם! שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו'". (גיטין נז ב).

בד"כ ראו בכך הדרכה אישית ללומד התורה, כיצד עליו להתנהל בתהליך התגדלותו: "שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". (תנחומא נח ג). כבר פירשו שאין הדברים כפשוטם, אלא שבהקדשת החיים ללימוד תורה יש משום ויתור על רמת חיים, שהיה ניתן לזכות לה בתחומי עיסוק אחרים.
בימינו, יש לכך משמעות נוספת, כהדרכה כללית, ברמה הלאומית. בדורנו יש צורך מיוחד בלימוד התורה והנחלתה לדור בשל החשיבות העליונה שיש לתורה לקיום האומה. עלינו לגייס למשימה את טובי הכשרונות, גם (ובמיוחד) את אלה שיבחרו במסלול חיים של לימוד תורה רב שנים, לא משום שאינם יכולים להתפתח בתחומים שונים, אקדמיים עסקיים, בטחוניים וכו'. אלא מתוך בחירה! בחירה מתוך אידיאל! שיש בה משום ויתור מסויים, על אפשרויות אחרות ועל רמת החיים.

הדרשה בגמרא נאמרה ע"י ר"ל, ודבריו נאים לאומרם. ר"ל תואר בגמ' (ב"מ פד א) כבעל יכולות אתלטיות נדירות, ובעל אישיות חזקה, כמנהיג (של הליסטים, רש"י שם) בקריאת ר' יוחנן: "חילך לאורייתא!", "כמה כוחך יפה לסבול עול תורה". (רש"י). התגייס, וויתר על מה שאפשרו לו חייו הקודמים, כדי להקדיש את כל כוחותיו הפיזיים וכשרונותיו, ללימוד התורה, והנחלתה לדורות הבאים. עיון במימרותיו של ר"ל בגמ', מלמד עד כמה נסיונו הקודם, גוייס כערך מוסף, להארת התורה והנחלתה, מזויות מבט מיוחדות וחיוניות.  

בבית מדרשנו אנו נוהגים להדגיש, שבית המדרש כ'אוהל' דווקא, לא כמבנה בר קיימא, שקיומו מובן מאליו, אלא כמבנה שלשם קיומו יש לתחזק אותו כל העת, למתוח את מיתריו ולחזק את יתדותיו, ולא, הוא עלול לפול על יושביו. כך יש להתייחס למעמדה של התורה בדור, שיש לעמול כל העת על חיזוקה.

לפני זמן מה שח לי שמיניסט מאחת הישיבות התיכוניות המובילות, על תכניותיו אחרי השמינית: "שנה שנתיים 'ישיבה גבוהה' ואח"כ שרות צבאי משמעותי, באחת הסיירות!". לטענתו רוב הניכר של בני מחזורו מתכננים את המסלול הזה. ביקשתי להקשות עליו, מדוע הם אינם בוחרים במסלול שיש בו לימוד תורה ארוך ומשמעותי יותר? ותשובתו: משום שהוא רוצה לתרום למדינה! האם לימוד תורה ארוך טווח הוא רק עניין אישי ואין בו תרומה למדינה? שאלתי. ניתן גם לשלב ביניהם בצורה משמעותית! האם עולם התורה אינו זקוק לבעלי אופי כמותו?!
 הוא היה מופתע מעצם השאלה! לטענתו אמנם יש במחזורו חברים שמתכננים לימוד ארוך טווח אולם לטענתו עבורם זהו מעין "ברירת מחדל", כאלה שאין להם מוטיבציה, או בעלי "אופי רך", שכל מעיינם נתון ללימודים ואין להם כל צורך בעשיה בפעילות גופנית או בהובלה, וממילא שרות קרבי בצבא לא מתאים לאופיים.
קראתי לו "חילך לאורייתא!" כבחירה! וכהתגייסות למשימה שיש בה מידה של הקרבה וויתור. לא כ"ברירת מחדל"!
יש להניח שיהיה בכך ערך מוסף לעתיד התורה!
 
מי מריבה - איסטרטגיה יחודית של משק המים בישראל
 
לפרשת חקת
 
משבר 'מי מריבה' שבפרשתנו מצטרף למערכת משברים סביב הצורך הקיומי הבסיסי במים, ובמיוחד בעת מסע עם ישראל במדבר. אנו מבקשים לעמוד על ההתייחסות המיוחדת של התורה לצורך במים ולמשברים סביב משק המים, כבר ממאבק האבות על חפירת הבארות, וממנה ללמוד על  התפיסה האיסטרטגית היחודית של עם ישראל לסוגיית המים.

כבר ביציאת מצרים בסמוך לקריעת ים סוף פורץ משבר המים הראשון במרה (שמות טו כב), ולאחר מכן היתה תקופת רגיעה בנווה המדבר באילימה, אך הוא מתפרץ במלוא עוצמתו במשבר המים 'מסה ומריבה' ברפידים (שמות יז א), שם נעשה לראשונה נס הוצאת המים מן הסלע. שם התגלה הנס יוצא הדופן, השמור לכך מששת ימי בראשית, של "פי הבאר" (אבות ה ו). ומאז, בזכותה של מרים, מלווה "בארה של מרים" את עם ישראל במסעותיו במדבר. בכל מקום שעם ישראל חונה בו במדבר, על אף שהוא מקום ללא מים עם ישראל מצליח למצוא בו מים באופן ניסי (כמהר"ל בדרך החיים אבות שם, וכרמב"ן כאן, ולא כרש"י שבת לה א - שהסלע עצמו היה הולך ומתגלגל עמהם). "ולפיכך שוב אין אנחנו שומעים תלונה על חוסר מים". (רש"ר הירש במדבר כ ב). זהו נס עצום בהיקפו! במיוחד אם מתחשבים בתנאי היובש המדברי ובכמות העצומה של המים שנדרשה כדי להשקות אוכלוסיה גדולה כל כך למשך זמן רב כל כך.

משבר 'מי מריבה' שבפרשתנו מתרחש בשנת הארבעים, בסוף תקופת המדבר ערב הכניסה לארץ ישראל. בעת שעם ישראל כבר יצא מהשטח המדברי והגיע לאזור המיושב של קדש. בשלב זה עם ישראל נמצא בתקופת מעבר והסתגלות בין המדבר והנהגתו הניסית, לבין הכניסה לארץ ישראל והמעבר להנהגה בדרך הטבע (הנצי"ב העמ"ד במדבר כ א,ה). ו"עתה, מיד אחרי מות מרים (ראה תענית ט ע"א), חרב המעין, והעדה וכו' היתה נטולת התנאי הראשון של המשך הקיום: "ולא - היה מים לעדה"! וכו'. כשהגיעו לקדש שמחו על שחזרו לארץ נושבת, והנה לפתע חשו בחסרון מים שלא סבלו ממנו בכל המסע במדבר. משום כך סברו שמשה ואהרן איכזבו אותם - ורימו אותם!" (רש"ר הירש כאן ב-ג). יש לשים לב שיש לגיטימציה בכתוב לצורך הקיומי במים ולבקשת העם למים בקדש, "לא לקו עכשיו כמו שלקו בשאר תלונות, כי הדין עמהם מאחר שלא היה להם מים". (חזקוני במדבר כ ב)

על כן הכתוב לא מגנה את את עצם הבקשה אלא את האופן שבה התבקשה ואת המקום שאליו התדרדרו בעקבותיה. (ספורנו במדבר כ ג). מאידך, קיימת הבנה שהצורך של היקום והאנושות במים הוא רגיש ונפיץ מאז ששת ימי בראשית. "בכל התלונות לא מצינו לשון מריבה כי אם על עסקי מים שתי פעמים. כאן, ובמסה ומריבה (שמות יז ז) לפי שמן המים נברא המחלוקת כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ד ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר (בראשית א ו) ויהי מבדיל בין מים למים. ומפורש בקבלה (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, מה שנפטרו ונבדלו המים זה מזה זה ראשית מדון והתחלה לכל מריבה, וכן מריבת רועי יצחק על אודות המים כי כל זה נמשך בטבע ממים הראשונים, ורבו עם משה שנמשה מן המים וידו משלה במים בים סוף ובצור, ולמה לא יוציא לנו מצור החלמיש גם עתה". (כלי יקר במדבר כ ג).

משבר "מי מריבה" מסתיים בהכאת הסלע והוצאת מים, ובענישה חמורה למשה ואהרון אם כי "החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב וכו' וטענות רבות למפרשים בחטא הזה".(רמב"ן במדבר כ ח וכן באברבנאל סקר עשר פירושים חוץ מפירושו). אולם הרמב"ם פירש שהחטא היה בתגובה הכעוסה והבלתי מידתית של משה רבנו לדרישה הלגיטימית למים, שכביכול היה בה כדי ללמד שזה גם יחסו של הקב"ה לבקשתם. (סוף פ"ד לח' פרקים לרמב"ם, וראה ברמב"ן ובאברבנאל שחלקו עליו).
הפרשה מסתיימת ב"שירת הבאר" על הנס הגדול של הוצאת מימיו. "שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים". (כלי יקר במדבר כא יז).

הפרשה מחדדת את הצורך הקיומי של האדם במים. כשמדובר בעם זהו צורך אסטרטגי  ומהווה אחד מאדני הקיום והכלכלה של המדינה. המים הם משאב טבע איסטרטגי שבו תלויים הקיום הפרטי, במים לשתיה וצריכה ביתית, החקלאות, התעשיה, ושאר המעטפת האקולוגית הסביבתית. מקורות המים קובעים את המפה הלאומית האסטרטגית. היקף אספקת המים לכל מקום במדינה קובע את יכולת ההתפתחות שלה. על כן נושא המים מעסיק את הנהגה העליונה באופן קבוע.

 מקורות המים עמדו לאורך כל ההסטוריה במוקד של מתחים ומאבקים בין מדינות. בארץ ישראל שבה מקורות מים מוגבלים ואזורים מדבריים מתקיים מאבק על המים שהחל במאבק של האבות על הבארות ונמשך עד ימינו ב'מלחמה על המים'  בשנות החמישים, על מקורות המים של הכינרת, לאחר בנית מפעל המוביל הארצי – שנועד להוביל את מי הכנרת למרכז ולנגב.
בארץ ישראל משק המים תלוי בחסדי שמים, ובגשמים, "למטר השמים תשתה מים". (דברים יא א). כמו בכל התחומים האסטרטגיים יש בו שילוב בין מעשה אדם ועזרת שמים, מרכיב פיזי ורוחני. גם בניהול של משק המים עלינו לעשות ככל יכולתינו כדי לפתח אותו, להוביל מים לאזורים שונים, לתכנן, לחסוך, וכיום אף להעשיר אותו במים מותפלים, (כיום כעשרים אחוז מהצריכה!) אולם יש עדיין מרכיב שאינו תלוי בנו, אלא בהשגחה אלקית. "ארץ אשר ד' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ד' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". (שם).
בימי הבית עמד ההיבט הרוחני של הצורך במים במרכזה של עבודת המקדש בחג הסוכות, שבו "נידונין על המים" (משנה ר"ה א ב), בניסוך המים ובשמחת בית השואבה. וכן במרכז תפילתו המיוחדת של הכהן הגדול בקודש הקדשים ביום הכיפורים (יומא דף נג ב). גם כיום הוא תופס מקום מרכזי בתפילתנו מידי יום בהזכרת 'גבורות גשמים' ו'בבקשת גשמים' בעיתם, ולעיתים אף בתעניות ובתפילה מיוחדת על הגשמים משאלה אחרו לבוא. 
 
 
 
Mei Merivah – The Unique Strategy of the Water Economy in Israel

Parshat Chukat – Rabbi Eliezer Shenvald


The crisis of "Mei Merivah" (the waters of conflict) in our parsha joins a series of crises around the essential need for water, especially during Israel's journey in the desert. We need to take a close look at the Torah's special outlook on the need for water and at the crises arising from this, like the struggles of the Avot to dig wells. From this we can learn about Judaism's unique strategic approach to the subject of water.
As early as the exodus from Egypt, before the splitting of the Red Sea, the first crisis over water erupts at Marah. (Shemot 15:22) Afterwards was a period of calm in the oasis of Elim, but the problem returned more severely in "Masah u Merivah" at Refidim (Shemot 17:1) where for the first time water was miraculously drawn from a stone. An exceptional miracle was revealed there, one that was "reserved" from the six days of the Creation: "The mouth (opening) of the well." (Avot 5:6) And from then on, by virtue of Miriam, "Miriam's well" accompanies Am Israel on its journeys in the desert. Everywhere that Israel camped in the desert, even though it was in a place devoid of water, they were miraculously able to find water (according to the Maharal, Derech HaChaim on the aforementioned Avot, and the Ramban here. And not like Rashi in Shabbat 35a – that the stone itself followed them.) This is a great miracle in its scope! Especially when we consider the parched conditions in the desert and the vast quantities of water needed for a great population over such a long period of time.
The Mei Merivah crisis in our parsha occurs in the fortieth year, at the end of the period on the desert and on the eve of our entry into the Land of Israel. At this time Am Israel already left the desolate desert and reached the inhabited region of Kadesh. Am Israel is at an "interim" stage, ending the period in the desert under miraculous leadership, and preparing for the  entry into the Land of Israel and living under natural leadership.  (Hanatziv, HaEmek Davar, Bamidbar 20:1,5) "And immediately after the death of Miriam (See Ta'anit 9a), the spring was dried up, and the people were deprived of the first condition for their continued existence: "And there was no water for the people"! And when they reached Kadesh, they rejoiced in returning to a settled land, but suddenly they felt the lack of water, which they didn't suffer from during all their travels in the desert. Because of this they thought that Moshe and Aharon had disappointed them – and deceived them! (Rabbi S.R. Hirsh, here, 2-3) We must be aware that the Torah gives legitimacy to the essential need for water and the nation's request at Kadesh: "They weren't punished like they were for other complaints, because they were in the right because they didn't have water." (Chizkuni, Bamidbar 20:2)
Therefore the Torah doesn't criticize the request itself, but only the way it was expressed and the deterioration of the situation as a result. (Sforno Bamidbar 20:3) On the other hand, there is the understanding that the need of the world and humanity for water is a sensitive and volatile issue since the days of Creation. "In no other complaint do we see the expression "conflict" except about water, (and this we see in the Torah) twice. Here, in Masa and Merivah (Shemot 17:7) since water is the source of discord, as the Sages said (Bereshith Rabbah 4:6): Why wasn't it written "and it was good" on the second day of Creation? Because that was the day that controversy was created, as is written: (Bereshith 1:6) "And (He) separated between water and water." And the Kabbalah says explicitly: "He who begins a dispute releases water" (like one who opens a dam) (Mishlei 17:14) the fact that the waters were parted and were separated from each other is the origin of dispute and the beginning of every controversy, as we see in the quarrel against Yitzchak's shepherds over the water, since all this has been in its nature since the first waters, and (a second time): they argued with Moshe - who was taken from the water, and whose hand ruled over the waters at the Red Sea and at the stone – (saying) why don't you draw water from the flintstone now as well?" (Cli Yakar, Bamidbar 20:3)
The crisis of "Mei Merivah" ends with Moshe striking the stone and water emerging, and with the severe punishment of Moshe and Aharon, although "the transgression of Moshe and Aharon at Mei Merivah isn't publicized in the Torah…and there is much discussion among the commentators about this sin."  (Ramban on Bamidbar 20:8 and Abarbanel) However the Rambam explained that the transgression was Moshe Rabbenu's angry and disproportional reaction to their legitimate demand for water, and that potentially could have shown that this was also G-d's 'attitude' toward their request. (Rambam Shmonah Prakim, end of Perek 4. See Ramban and Abarbanel who disagreed with him.)
The parsha ends with Shirat HaBe'er (the Song of the Well) on the great miracle of its supplying water. "That Bnei Israel sang this about Moshe, that by his merit the well resumed after it had stopped when Miriam died."
The parsha sharpens man's essential need for water. In the national context, this is a strategic need which comprises one of the foundations of the economic existence of a country. Water is a strategic natural resource which the survival of individuals and households depends on, as well as agriculture, industry and the rest of the ecological environment. Water sources dictate the map of national and strategic boundaries. The quantity of water supplied to a region defines its potential for development. So water is a subject of great importance to every national leadership.
Over history, sources of water have been at the center of tensions and struggles between states. In the Land of Israel, where sources of water are scarce and there are desert regions, there is a struggle over water which began with the Avot and their struggle over the wells, and continues today in the "war over the water" of the '50's about the water sources of the Kinneret after the construction of the Movil HaArtzi which is intended to carry water from the Kinneret to Israel's center and the Negev.
In the Land of Israel, the water economy is dependent on the kindness of Heaven and on rain: "You will drink from the rain of the sky." (Devarim 11:1)  Like all strategic fields, there is a combination of human action and Divine aid - physical and spiritual elements. In the management of this economy we must do all we can to develop it: to make sure water flows to different areas, to plan, conserve and even to enrich the supply with purified water (today 20% of our consumption!) All that being said, there is still one factor which is not dependent on us but on Divine Providence: Israel is "A land which The Lord your G-d regards, His eyes are always upon it from the beginning of the year to the end of the year." (ibid)
In the days of the Beit Mikdash, on the Festival of Succot when we are "judged regarding water" (Mishna Rosh Hashana1,2) the spiritual aspect of the need for water stands at the center of the Temple service of the Water-Libation and Simchat Beit HaShoeva. It also is at the heart of the special prayer of the Cohen Gadol in the Kodesh Kodeshim on Yom Kippur. (Yoma 53b) Today as well it occupies a central place in our daily prayers: the seasonal "Gevurot Geshamim" (Mashiv HaRuach u Morid HaGashem) and "Bakashat Geshamim" (Ten Tal u Matar Livracha), as well as in special prayers and fasts when the rains are late in arriving.
 
 
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    Facebook
    Google+
    Twitter
    Youtube