גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826
נחמה לאומית כאבן יסוד אסטרטגית 
 לפרשת ואתחנן – נחמו תשע''ה


'שבת נחמו' היא אחת מהשבתות שזכו לשם מיוחד. היא חלה בדרך כלל בשבת פרשת ואתחנן ובאה לאחר ט' באב. שם השבת נקרא על שם פתיחת ההפטרה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם. דברו על לב ירושלים וקיראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ד' כפליים בכל חטאתיה". (ישעיה מ א). שבת זו היא הראשונה משבע שבתות הנחמה שבהן הפטרות נחמה מיוחדות.
הצמדת שבת נחמו לט' באב, קשורה למשמעות העמוקה של ה'נחמה' על החורבן, ברמה האישית והלאומית, עליה אנו מבקשים לעמוד. לנחמה מסוג זה יש משמעות רחבה ביותר, והיא אחת מאבני היסוד של העוצמה האיסטרטגית הלאומית.
 
חז"ל עמדו על כפל הנחמה המוזכר בהפטרה: "נחמו נחמו עמי", ועל הכפליים שלקחה מיד ד' בכל חטאתיה: "חטאו בכפליים דכתיב: "חטא חטאה ירושלים", ולקו בכפליים דכתיב (ישעיה מ'): "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפליים, דכתיב (שם): "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם". (איכה רבה א נז). כפליים מכופלים.
פירושים רבים נאמרו על התאמת כפל הנחמה לכפל החטאים והחורבנות, זה לעומת זה. אנו מבקשים להצביע על ה'כפל' לא במשמעות כמותית אלא כשתי פנים של אותה מטבע.
ל'מטבע' ה'נחמה' הכפולה מספר בחינות: הנחמה על החורבן הרוחני והקודש מצד אחד, ומצד שני על החורבן הפיזי של המקדש וירושלים. הנחמה השמימית מצד אחד, ומצד שני הנחמה והתיקון האנושי. הנחמה שבאה ברובד התודעתי מצד אחד, ומצד שני הנחמה שבאה ע"י עשיה מתקנת. הנחמה על החורבן האישי מצד אחד, ומצד שני על החורבן הלאומי, ועל חורבן האומה והגלות  מצד אחד, ומצד שני חורבן המקדש וירושלים.
השניים האחרונים הוזכרו בנפרד במקומות אחרים: הנחמה בקיבוץ הגלויות -על חורבן האומה: "כי ניחם ד' עמו גאל ירושלים". (ישעיה נב ט). "כי נחם ה' עמו - שהוא קיבוץ גליות" (מלבי"ם שם). והנחמה בבנין חורבות ירושלים -על חורבן המקדש וירושלים: "כי ניחם ד' ציון ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד'". (ישעיה נא ג)
גם בתפילת הנחמה שתקנו חכמים להוסיף בט' באב יש כפל נחמה, על חורבן האומה ועל חורבן ירושלים: "נחם ד' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה וכו'".
אולם אמירת 'נחם' היא: "רק בתפלת מנחה של תשעה באב. לפי שאז הציתו במקדש אש ולכן מתפללים אז על הנחמה". (רמ"א סי' תקנ"ז עפ"י הרוקח)
מדוע דווקא בשעה שהפורענות והקטסטרופה היתה בעיצומה אנו מתפללים על הנחמה?! (וכן מדוע דווקא בזמן זה הקילו במנהגי האבלות: יושבים על הכיסא (שו"ע תקנט ג) ומתעטפים בטלית ותפילין בברכה? (סי' תקנה א).  נראה שהתשובה על כך כמו ההסבר על הצמידות של שבת נחמו לט' באב קשורים למהות ה'נחמה'.
'נחמה' אמיתית, מטרגדיה טראומטית, מחורבן ומאבדן, אינה השכחה והתעלמות ממה שקרה, והיא אינה הפלגה ל'עולם אחר', היא היכולת התודעתית והנפשית להתבונן בדבר שקרה מזוית מבט אחרת, מזוית שמאפשרת לזהות בינות לחורבות והאפר של החורבן, את הניצנים המבצבצים של הבנין העתידי שעתיד לצמוח ממנו.
נחמה היא היכולת הנפשית להפוך את הטראומה, הכאב והיאוש, מחידלון לתקוה, לכוחות חיים, ולתנופה של יצירה מחודשת.(ראה 'מאמרי הראי"ה' ח"ב 'נחמת ישראל').
החיים של האדם הפרטי מזמנים לו רגעי אושר והצלחה, בצד רגעים של כשלון ועצב, ולא פעם גם טרגדיות טראומטיות. כך גם בחייה של אומה ישנם הצלחות וישנם גם כשלונות וטראומות. המבחן של היחיד והאומה הוא האם הם מסוגלים להתנחם. האם הם מסוגלים לאסוף את השברים לקום על הרגלים ולהשתקם, או שהטראומה תגרום להפרקות סופנית.
כאשר מדובר באומה – היכולת להתנחם ולהשתקם מאירועים טראומטיים היא אחד ממרכיבי העוצמה והשרידות האיסטרטגית. עמים רבים במהלך ההיסטוריה התפרקו כתוצאה מקטסטרופה טראומטית שלא יכלו להשתקם ממנה. היכולת ל'התנחם' ממצבי משבר לאומיים, ולגייס תעצומות ומשאבי רוח לאומית ולחזק את החוסן הלאומי הם יעד איסטרטגי קיומי שיש לפתחו. עם ישראל עמד במבחן זה בהצלחה לאורך כל ההסטוריה וגם בדור האחרון.

החורבן של ט' באב – חורבן האומה והגלות, וחורבן הבית הלאומי המקדש וירושלים, איתגר את המשך הקיום הלאומי של עם ישראל. כח הנחמה בכפליים, מהשמים ומאדם, מנע מהאומה את היאוש וההתפרקות, לא בכדי בחרה האומה את המנון 'התקוה', לעם הנצח שאינו מפחד מדרך ארוכה! הנחמה הכפולה יצרה את התשתית להתגשמות חזון הנביאים, לתחית האומה וקיבוץ גלויות, ולבנין ירושלים וארץ ישראל, והיא שתניע את התהליך התודעתי להשלמתה בבנין המקדש בבב"א.


 
 
 National Consolation as a Cornerstone of Strategy
Parshat Vaetchanan-Nachamu – Rabbi Eliezer Shenvald


Parshat Vaetchanan usually falls on "Shabbat Nachamu" which follows Tisha B'Av. It is named after the Haftarah which begins with the word Nachamu: "Be consoled, be consoled My nation says your G-d. Speak to the heart of Jerusalem and tell her that her sentence has been fulfilled and her sin has been atoned for, since she has been punished doubly by G-d's hand for all of her sins." (Isaiah 40:1) This is one of the seven "Shabbatot of Consolation", each one with a Haftarah with a special message of consolation.
The fact that Shabbat Nachamu directly follows Tisha B'Av is connected to the deep meaning of consolation after the destruction, both on the personal level and the national level. It is this, the national level, which we will focus on. This level of consolation has very broad significance, and it is one of the cornerstones of the nation's strategic strength.  
The Sages (Eicha Rabbah 1:57) pointed out the doubling of the consolation in the Haftarah: "Be consoled, be consoled My nation" and the double punishment meted out by G-d's hand for all her sins. "They sinned doubly, as it is written 'Jerusalem sinned a sin'; they were punished doubly, as it is written 'since she has been punished doubly by G-d's hand for all of her sins' (Isaiah 40:1) and will be consoled doubly, as it is written 'Be consoled, be consoled My nation says your G-d.'
Many explanations have been given about the correlation between the doubling of the consoling and the doubling of the sins and the resultant destructions. Specifically, let us examine the meaning of "doubling" not in the quantitative sense but as two sides of the same coin.
This "coin" of double consolation has a number of facets: on one hand consolation on the spiritual destruction of holiness, and on the other hand consolation on the physical destruction of the Temple and Jerusalem. Heavenly consolation on one hand, and human consolation and amendment on the other. Consolation on the level of consciousness, and on the other hand consolation that results from reparative action. Consolation on personal destruction as well as on national destruction, on the destruction of the nation and the exile, and on the destruction of the Temple and Jerusalem.
The last two are mentioned separately in other places. "…because G-d consoled His nation and redeemed Jerusalem." (Isaiah 52:9) This is the consoling of the nation, as the Malbim elaborates: "because G-d consoled His nation – this is the ingathering of the exiles." And the rebuilding of the ruins of Jerusalem, which is the consolation of the Temple and Jerusalem: "Since G-d consoled Zion, (He) consoled all of her ruins and (He) made her desert like Eden and her prairie like the garden of G-d." (Isaiah 51:3)
Also in the prayer of condolence "Nachem" which the sages added on Tisha B'Av, there is a double condolence on the destruction of the nation and the destruction of Jerusalem: "G-d, console the mourners of Zion and themourners of Jerusalem, and the grieving, ruined, desecrated and desolate city."
However, "Nachem" is only said in the afternoon prayer of Tisvha B'Av, because that is when (our enemies) set fire to the Temple, and therefore we pray then for the consolation.  (Ram"a, HaRokeach)
Why do we pray for consolation exactly at the hour of the height of the catastrophe? Also, why exactly at that time are the expressions of mourning relaxed – we sit on chairs (instead of on the floor) and put on Tallit and Tefillin? (Shulchan Aruch) Apparently the answer to this, like the explanation regarding the connection between Shabbat Nachamu and Tisha B'Av, is rooted in the essence of the "consolation."
Genuine "consolation" from a traumatic tragedy, from destruction and loss, is not achieved by forgetting and ignoring what happened, or by drifting off to "another world". It is the conscious mental ability to look at what happened from a different angle, from a point of view that allows us to discern, amid the rubble and dust of the destruction, the first sprouts of the future rebuilding that will arise from it.
Consolation is the spiritual ability to turn the trauma, pain and despair from destruction to hope, to life energies, and into a renewed momentum of creativity.
A person's private life brings him moments of joy and success, along with moments of failure and sadness and sometimes even traumatic tragedies. The life of a nation is the same: there are successes and there are also failures and traumas. The test of the individual and the nation is whether they are able to be consoled: whether they are able to pick up the pieces, get up on their feet and recover; or will the trauma irreparably break them apart.
Where a nation is concerned, its ability to be consoled and to recover from traumatic events is one of the strategic factors of its strength and survival. Over history, many nations fell apart because of severe crises that they couldn't recover from. The capability to "be consoled" from national-crisis situations, to employ national strengths and spiritual resources and to strengthen the nation's resilience is an existential strategic national goal which must be developed. Am Israel withstood this test successfully throughout history, including in our generation.
The destruction of Tisha B'Av – the destruction of the nation and the exile, the destruction of the Temple - the national building and Jerusalem, challenged the continued national existence of Am Israel. The strength of the double consolation, from Heaven and through human effort, saved the nation from despair and disintegration. It's not insignificant that the anthem "Hatikvah" - The Hope – was chosen by the eternal nation which doesn't fear the long road! This double consolation created the foundation for the realization of the vision of the prophets, the rebirth of the nation, the ingathering of the exiles and the building of Jerusalem and Eretz Israel. And it will serve as the impetus for the developmental process of the national consciousness which will culminate with the building of the Beit Mikdash, soon and in our time, Ame
n.
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    FacebookGoogle+TwitterYoutube