סוד הקשר של עם ישראל לארץ ישראל והשלכתו האיסטרטגית
לפרשת דברים – חזון  תשע''ה 
 


פרשת דברים נקראת בדרך כלל בשבת "חזון" הסמוכה לתשעה באב. בפרשתנו חוזרת התורה בהרחבה על חטא המרגלים. הוא העשירי מבין הנסיונות שניסו ישראל את הקב"ה במדבר, (ערכין טו א) והוא גם החמור שבהם. בעקבותיו נגזר על דור שלם של ששים ריבוא למות במדבר: "ויקצוף וישבע לאמור: אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבותיכם". (דברים א לד). בשל חומרת חטאם "אין להם חלק לעולם הבא"! (משנה סנהדרין י ג). שלא כבחטא העגל למרות תפילותיו ותחינותיו של משה רבנו הקב"ה לא ויתר על העונש!

מדוע הוא חמור כל כך? האם רק מפני הצטברות ה'נסיונות' והחטאים במדבר, שבו כבר הודגשה הסאה? (תפא"י אבות ה ד).
שליחת המרגלים נועדה מלכתחילה לתור את הארץ ולהעיד בפני העם על טובה, ובכך לחבב אותה בעיני העם ולחזק הקשר שבין העם והארץ.

"ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה וכו'. בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ וכו'". (רמב"ן במדבר יג ב).

החטא של המרגלים גרם לפגיעה אנושה בקשר לארץ!
זה אינו קשר רגיל של אדם למקומו, אלא ערך רוחני: "קשר הקודש של ישראל עם ארצו הקדושה אינו דומה לקשר הטבעי שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו".  (עו"ר ח"א רג). "ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה". (אורות א"י א). מפאת יחודו של קשר זה הפגיעה בו נחשבת לחטא כל כך חמור.

חטא המרגלים היה ביחס לכל הארץ, אולם הוא פגע באופן מיוחד ביחס למקומו ונצחיותו של בית המקדש!
היום שבו חטאו המרגלים ו"מאסו בארץ חמדה" (תהילים קו כד) נהיה יום של "בכיה לדורות" (תענית כט א) ובו נחרב בית המקדש "בראשונה ובשניה". (משנה תענית ד ו).
בית המקדש הוא המקום שבו באה לידי בטוי הקדושה התמציתית של הארץ. הקדושה המיוחדת שיש בבית המקדש, משקפת את המרכיב הרוחני העליון שיוצר את הקשר המיוחד של עם ישראל לארץ ישראל, ועל כן הפגיעה בקשר פוגעת במקומו של המקדש.  

סוד הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, קשורה לממד הרוחני שלו, שלא קיים בין שום עם למולדתו. על כן הוא בעל עוצמה גבוהה יותר והמשיך להתקיים גם בשנות הגלות, ולאחר נתק רב שנים מנופיה ומאדמתה. הוא שהביא יהודים לאורך כל שנות הגלות לנסות ולעלות לארץ. הוא זה שבעטיו רק ביחס לארץ ישראל קיים מושג של 'עליה' או 'ירידה' ולא 'הגירה'.

הפלא הגדול של 'שיבת ציון' שאין כדוגמתו בכל העולם, יש בו השגחה אלקית מיוחדת והתגשמות חזון הנביאים, אולם יש בו גם ביטוי של סוד הקשר הרוחני המיוחד של עם ישראל לארץ.
הקשר שבין עם לארצו הוא מרכיב אסטרטגי לאומי. הוא משפיע על העוצמה של המדינה והארץ, בתחומים האזרחיים והביטחוניים. היא משפיעה על עוצמת הנכונות של העם להתגייס ולהקריב למען הארץ, והמדינה, ואף למסור את הנפש.
סוד הקשר המיוחד בין עם ישראל לארצו, מהווה את אחד ממרכיבי העוצמה של מדינת ישראל. בהתעקשות ונכונות להגן עליה ולהתמסר לפיתוחה.

האבילות על חורבן המקדש שבו מתגלם סוד הקשר המיוחד לארץ, גם כשחלף זמן רב מהחורבן, מהווה בין היתר תיקון של חטא המרגלים והיא מחזקת את הקשר המיוחד לא"י. על כן אעפ"י שכבר א"י הולכת ונבנית אנו עדיין אבלים כל זמן שבית המקדש  לא נבנה עדיין והקשר לא השתקם עדיין למלוא עוצמתו.
 
 
 
אסטרטגיה של ביקורת ציבורית בונה עתיד
לפרשת דברים

 
ימי המבצע "צוק איתן" מעלים לדיון סוגיות צבאיות, אסטרטגיות, וציבוריות. לצד כל אלה עולות סוגיות חשובות ביותר של מנהיגות.
השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר דברים – משנה התורה וספר התוכחה. מפרשתנו אנו מבקשים ללמוד על אסטרטגיה של ביקורת ציבורית כדי לתקן את העתיד, כיצד מובילים מהלכים ציבוריים של הפקת לקחים תיקון ושיפור.
ספר דברים מתעד את מעמד התוכחה של עם ישראל בערבות מואב, בשערי ארץ ישראל, ערב הכניסה לא"י, ותום כהונתו של משה רבנו כמנהיג של עם ישראל. במעמד זה חוזר משה רבנו על התורה באזני העם ו"מוכיח" אותו. כבר שאלו על כך: מה הצורך בחזרה זו? ומדוע שינה הכתוב בחלק מתאור האירועים והמצוות?וכן שאלו מדוע יש ארועים ומצוות שחזר עליהם וכאלה שלא? כפי שנאמר במדרש  (ספרי דברים א א): "אלה הדברים אשר דבר משה", וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד (המוזכרים בספר דברים)?! והלא הוא כתב כל התורה כולה (גם אלה שלא נשנו בספר דברים)? שנאמר (דברים לא) :"ויכתב משה את התורה הזאת". מה תלמוד לומר 'אלה הדברים אשר דבר משה' ? מלמד שהיו דברי תוכחות, וכו'". בספר דברים, משנה תורה, חזר רק על דברי התוכחות, וזהו היעוד של המעמד והספר 'להוכיח' את ישראל. (ספרי שם): "'בעבר הירדן', מלמד שהוכיחם על מה שעשו בעבר הירדן. וכו'. 'במדבר', מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר. וכו'. 'בערבה', מלמד שהוכיחם על מה שעשו בערבות מואב. וכו'. 'מול סוף', מלמד שהוכיחם על מה שעשו על הים שהמרו על הים והפכו עורף כלפי משה שלש מסעות, וכו'".

בניגוד לשימוש המקובל, המושג "תוכחה" אינו 'הטפת מוסר' במובן הפשוט. אין מדובר על מנהיג שמטיח דברים ומלקה את צאן מרעיתו במילותיו, ומטיל בהם סרה.מדובר על ביקורת ציבורית בונה ואמיצה, של המנהיג, שאינה מנסה לייפות את המציאות, ולעשות אידיאולוגיה מהכישלונות. ביקורת אמינה המשקפת ראיה פרופורציונאלית של הליקויים, ולא מעצימה אותם. הביקורת של משה רבנו חודרת לעומק הליקויים ושורשם, ולא ח"ו מתוך טהרנות וצדקנות אלא לשם הפקת לקחים מכשלונות העבר – וליצירת מנוף לתיקון בעתיד כמאמר המדרש (דב"ר א ב): "אלה הדברים' זה שאמר הכתוב (משלי כח): "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון", ר' פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר: 'מוכיח' זה משה. 'אדם' אלו ישראל וכו',  מהו 'אחרי'? אמר הקדוש ברוך הוא: בשביל להביאן אחרי". ובעץ יוסף מפרש (שם): "להוליכן אחר עבודתי, וכו', לזכות את ישראל שילכו אחרי ד'".

מכאן, שהסיבה לשנויים בין הניסוחים של ספר דברים, לשאר החומשים, משקף שתי זויות מבט: ההזכרה של הפרשיות במקומן, בכלל החומשים, משקפת את ההתרחשות בשעתן, ואילו הניסוח בספר דברים משקף את הלקחים שיש להפיק מהאירועים, לעתיד.
משה רבנו נמצא בשלהי כהונתו כמנהיג של עם ישראל, והוא מדריך את עם ישראל ומבקש לתת בידו כלים כיצד להתנהל בעתיד, בא"י. וכיצד יתמודד עם האתגרים היחודיים שיעמדו בפניו בארץ ישראל, "לזכות את ישראל שילכו אחרי ד'". לשם כך צריך להוביל מהלך של תיקון הליקויים בהתנהלות של עם ישראל שהתגלו במדבר, ועדיין לא באו לתיקונם השלם.

קשה מאד לשנות הרגלים והתנהלות של היחיד, ושל ציבור קשה שבעתיים. בספר דברים מלמד אותנו משה רבנו שיעור מאלף כיצד מגייסים את הציבור למהלך של תיקון והשתפרות. התנאי הראשון לכך הוא הנכונות של המנהיגות לביקורת על התנהלות לקויה של הציבור, ושל מערכותיו, באומץ וביושר, ולא לחשוש שמא הדבר יתפרש ככישלונה. והתנאי השני יצירת מערכת יחסים של המנהיג עם העם שתייצר נכונות למהלך משותף של תיקון, (ספרי שם) : "דבר אחר אל כל ישראל, מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות". והתנאי השלישי, לעמול על הטמעת הלקחים.

המהלך הזה אמור להכין את העם להתמודדות עם שני האתגרים העיקריים, שאיתן יאלץ להתמודד בא"י: האתגר הרוחני – שיווצר מהחיכוך עם העבודה הזרה של עמי כנען. והאתגר הבטחוני – שיווצר כתוצאה מהקושי לכבוש את הארץ. כל אלה משקפים את הדאגה ותחושת האחריות של משה רבנו על העתיד הצפוי לעם ישראל עם כניסתו לא"י, למרות שזה עתיד לקרות כשכבר לא יהיה המנהיג והעם לא יהיה באחריותו.
 
The Strategy of Public Criticism which Builds the Future
Parshat Devarim – Rabbi Eliezer Shenvald
 
This Shabbat we will begin the Book of Devarim – the Mishneh Torah ("review of the Torah") and the Book of Reproof. In learning our parsha we will examine the strategy of public criticism whose purpose is to improve the future, as well as how to direct communal processes of learning from the past, making amends and improving.
The Book of Devarim describes the event of the admonishment of Am Israel in the Plains of Moav, at the entrance of the Land of Israel just before entering the Land, at the end of Moshe Rabbenu's term as the leader of Am Israel. At this moment, Moshe Rabbenu reviews the Torah before the nation and "reprimands" them. It has been asked: why is this repetition necessary? And why does the Torah now describe some of the events and the mitzvot differently? And why were some of the events and mitzvot repeated and others not? On the verse "These are the words that Moshe spoke" the Midrash (Sifrei, Devarim 1:1) asks: Did Moshe only prophesize these things (which are mentioned in the Book of Devarim)?! Didin't he write the entire Torah (including what is not repeated in Sefer Devarim)? We see that the Torah says "And Moshe wrote this entire Torah," so what does the Torah mean by "These are the words that Moshe spoke"? The answer is: these were words of reproof. In the Book of Devarim, the Mishneh Torah, Moshe repeated only the words of rebuke and this is the purpose of this event and the Sefer, to "reprimand" Israel. (Sifrei): "Across the Jordan" teaches that he rebuked them for what they did on the other side of the Jordan. "In the desert" – he rebuked them for what they did in the desert. "In the plains of Moav" – for what they did in the plains of Moav.  "Across from Suf" – for what they did on Yam Suf (the Red Sea) - that they were defiant and turned their backs on Moshe and went back three "stations".
In contradiction to its general usage, the term "reproof" doesn't mean "lecturing" in the simple sense; not a leader hurling accusations and "striking" his flock with his words. To the contrary, this is constructive and bold public criticism coming from a leader who doesn't try to "gloss over" reality and create an ideology out of failures. Genuine criticism reflects a proportional outlook on deficiencies and doesn't intensify them.  Moshe Rabbenu's criticism penetrates to the depths of the deficiencies and their roots. It  isn't motivated, G-d forbid, by self-righteous perfectionism. To the contrary, its purpose is to learn lessons from the failures of the past – in order to create a "lever" to rectify in the future. As the Midrash says (Devarim Rabbah 1:2): "These are the words" corresponds to what is written (Mishlei 28:23): (He who) rebukes a man after Me will find grace more than one with a slick tongue. Rabbi Pinchas says in the name of Rabbi Hama Bar Hanina: 'He who rebukes' – this is Moshe, 'a man' – these are Israel. What is 'after Me'? The Holy One, Blessed be He, said: In order to bring the after Me. And the "Etz Yosef" interprets: "To direct them after My service…to merit Israel to go after G-d."
From this we can understand that the reason for the differences between the wordings in Sefer Devarim and the other Books of the Chumash reflect two viewpoints: In the other Books, those episodes, each one in its place, describe the events at the time they occurred. On the other hand, the wording in Sefer Devarim reflects the lessons to be learned from these events, for the future.
Moshe Rabbenu is in his last days as the leader of Am Israel, and he instructs the nation and gives it tools to help it conduct itself in the future, in Eretz Israel. He teaches it how to cope with the unique challenges that it will face in Eretz Israel – "To merit Israel to go after G-d." For this he has to initiate a process of amending the shortcomings that arose in the conduct of Am Israel in the desert and still weren't completely resolved.
As difficult as it is for an individual to change his habits and behavior, it is exponentially more difficult for a community. In Sefer Devarim, Moshe Rabbenu teaches us an eye-opening lesson in enlisting the nation to the process of repairing and improving. The first condition is the willingness of the leadership to criticize, with courage and integrity, the faulty conduct of the public and its institutions, without fearing that this will be interpreted as its own failure. The second condition is the fostering of a relationship between the leader and the nation which will be conducive to working together on a process of improvement, (Sifrei): "Speak with all of Israel" shows that they all needed reproof and were capable of coping with the reproof (to repair what was necessary). The third condition is to work diligently to internalize the lessons.
This process is supposed to prepare the nation for the two main challenges it will have to deal with in the Land of Israel: the spiritual challenge which will arise from contact with the idol worship of the Canaanite nations. And the military challenge which will result from the difficulty in conquering the land. All of these reflect Moshe Rabbenu's concern and sense of responsibility for the anticipated future of Am Israel as it enters Eretz Israel, in spite of the fact that this will happen when Moshe will no longer be the leader of Am Israel, and the nation will then not be his responsibility.
 
 
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    FacebookGoogle+TwitterYoutube