אסטרטגיה אמונית של ניהול ושימור משאבי הקרקע הלאומיים
פרשת בהר 

 
פרשת בהר פותחת במצוות השמיטה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לד'". (ויקרא כה ב). ובהמשך במצוות היובל: "וקידשתם את שנת החמישים שנה, וגו', יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (שם י)
יש משמעות מיוחדת לקריאת פרשת בהר ועיסוק בדין שמיטה ויובל, בשנת השמיטה, בארץ ישראל, במדינה יהודית ריבונית, ב'ראשית צמיחת גאולתינו'.
האיסטרטגיה האמונית של התורה ביחס לחלוקת משאבי המקרקעין הלאומיים, בארץ ישראל, נגזרת מתפיסת העולם היהודית. האיסטרטגיה הזו באה לידי ביטוי באופן בלעדי במצוות השמיטה והיובל, בחזרת הנחלות לבעליהן המקוריים בשנת היובל ובאיסור למכור נחלה לצמיתות.
מאז שחר ההסטוריה מהווה המעמד של המקרקעין אחד מסוגיות המפתח של הכלכלה והחברה. הקרקעות היוו מקור מחיה וקיום בסיסיים, ונתנו לאדם ביטחון כלכלי. "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם" (יבמות ס"ג א). הזירה העסקית של הסחר במקרקעין, כנדל"ן, היוותה חלק משמעותי מהפעילות הכלכלית ונתפסה כהשקעה בטוחה ויציבה עם סיכויים גבוהים לשימור ערכה, ולתשואה גבוהה.
השליטה במשאב הלאומי של המקרקעין ודרך חלוקתו לאזרחים היוותה אחד מביטויי הריבונות של השלטון המרכזי, ועמדה של כח ושליטה, כלכלית וחברתית. לעיתים השלטון הלאים את הקרקעות ולעיתים דאג לחלוקתו הצודקת, אולם היו גם פעמים שקבוצות אצולה ובעלי הון יחסנים השתלטו עליהם. היו מקרים כמו ברומא העתיקה, שחלוקת הקרקעות היו לסלע מחלוקת בין האזרחים לשלטונות, או לזירת  מאבק בין המעמדות. לעיתים זה אף גרם לפירוק המסגרות הלאומיות והממלכתיות.

בתרבות העולמית נקודת המוצא היא שהמקרקעין הם רכוש בן האנוש והוא הריבון שקובע, את השיטה לחלוקתו, את הקריטריונים ליצירת חזקה בקרקע, ואת מתכונת השייכות של הקרקע לזכייניה – שעסקו בפיתוחה ועיבודה.
בתפיסה האמונית היהודית נקודת המוצא היא שהמקרקעין שייכים לריבונו של עולם. "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו" (רש"י בראשית א א).

חלוקת הנחלות ומשאבי המקרקעין של א"י, נעשו עפ"י השגחה אלקית, בגורל וברוח הקודש. "אך בגורל יחלק את הארץ". (במדבר כו נה). חלוקה שויונית וצודקת בהתאם לשבטים, לגודל המשפחות הגרעיניות, ולאיכות הנחלות. "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו". (שם נד). "לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואע"פ שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא ע"י גורל והגורל היה עפ"י רוח הקודש" (רש"י שם). "ומעשה נסים היתה החלוקה שגורלות כל אנשי השבט יתחברו יחדיו במכוון לכך, כמו שהיה ג"כ נס שלא עלה גורל חלק גדול בארץ לשבט מועט באוכלוסין".(שפתי חכמים שם).

על כן מצווה התורה על חזרת הנחלות למשפחה הגרעינית ביובל, ועל איסור מכירת הנחלות לצמיתות: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". (שם כג)
"משרשי המצוה על צד הפשט, שרצה השם להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ וכו'. (החינוך של).
חזרת הנחלות, ואיסור מכירת הקרקעות לצמיתות מבטיחים את שימור התודעה, למי שייכת הארץ! מצוות אלה מבטיחות שהחלוקה הראשונית תישמר לאורך זמן, ישמרו הצדק והשוויוניות, ימנע תהליך זוחל של רכישת הקרקעות הלאומיים ע"י קבוצות שליטה מצומצמת של בעלי הון, למען לא יווצרו הבדלי מעמדות ואבדן מקורות המחיה, ותשמר  יציבות חברתית כלכלית. זוהי הערובה לאחיזה יציבה וארוכת שנים בארץ. "'אתם עמדי' - דיו לעבד שיהיה כרבו, כשתהיו שלי הרי היא שלכם". (ספרא בהר ד ח). "וישבתם על - הארץ לבטח" - זה הבטחון המדיני כלפי חוץ; "וישבתם לבטח עליה": תהיו בטוחים בפריחה פיסית בפנים. "וישבתם לבטח" – וכו'. עצם הישיבה, אופן ישיבתנו בארץ יהיה לנו לבטחון, יעניק לנו בטחון; הוא יגרום, שלא נהיה זקוקים להגנה מפני אויבים". (רש"ר הירש ויקרא כה יח – יט)
  •  

              גרעין קהילתי וקרית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 

    Facebook
    Google+
    Twitter
    Youtube